האימון הזה היה האימון הכי קשה by far שהיה לנו עד עכשיו- אימון עליות משודרג, כמו שקראה לו דלית. היא מספרת לנו על אחד המאומנים שלה שלא הצליח בשום פנים ואופן לעבור בוחן כושר, הוא התעקש שהוא לא יכול, שהרגליים לא זזות. כדי לגרום לו להצליח, היא הושיבה אותו בכל יום ל-15 דקות של מדיטציה, בהן שינן- "אני יכול לעשות את זה, אני אלוף, אני קורע את המסלול", ושלל אמירות מוטיבציה אופטימיות אחרות.  

כעבור שבוע הבחור אכן קרע את המסלול והשיג תוצאת שיא לעצמו. וגם אצלנו- הרגליים מתחזקות מאימון לאימון, אבל את המאמץ הגדול ביותר אנחנו צריכים לעשות במקום אחר לגמרי, בראש. שיטה אחת שכבר הזכרתי, שעוזרת לנו לשרוד את האימונים הקשים, היא לחשוב רק על ההקפה הנוכחית. כן, יש מטרה גדולה, יש קילומטרים רבים לעבור, אבל ברגע הנוכחי מוכרחים להתרכז במשימה הקטנה והנקודתית שלפנינו. לחשוב על העלייה הנוכחית, ואז על המישור, ועל העלייה שתבוא אחריה- זה מייאש ומחליש את הרגליים. לחיות את הרגע, כמו שאמרו טובי מומחי הניו-אייג' הרבה לפני.  

אני ממשיכה לרוץ ומשאירה את קולות הייאוש הקטנים מאחורי הראש הרבה מאחור. בעליות הם קופצים עלי, במישור הם מתפזרים ובירידות נעלמים לגמרי. ליד דלית, קולות הייאוש הקטנים מתים מפחד, וקופצים על איזה רוכב אופניים אקראי שחולף בסיבוב ומאט לרגע בבלבול.  

זו הרגשה מעולה, היכולת להביט לרצון להפסיק ולכאב בעיניים ולדעת שלא אכפת לי מהם, שלא משנה מה- אני מוכרחה להמשיך. את העלייה הזו- אני כובשת, וגם את זו שאחריה, ואין שום סיכוי בעולם שאעבור להליכה (כן, דלית מפחידה עד כדי כך!).  

וזה עוד דבר שצריך להעביר מהריצה לעולם האמיתי- אם לא מוותרים, אם ממשיכים לדחוף את הקרקע בכל הכוח- מתקדמים, אין ברירה אחרת.