כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג שלילית

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    איך זה שכוכב אחד קטן...

    9 תגובות   יום שלישי, 24/3/09, 10:45


    הילדון שלי בכיתה א'.

    ילדון עמוס בתובנות על העולם, מנקודת המבט "הקצרה" שלו.

     

    בבקרים, אחרי התארגנות הבוקר המואצת, אני מלווה אותו אל הכיתה. סוג של טקס כזה, אם תרצו.

    מכיוון שאנחנו מגיעים תמיד בין הראשונים, אני עוזרת לו ולשאר המקדימים להוריד ביחד את הכסאות מהשולחנות, אנחנו קוראים ביחד את מה שנותר על הלוח מאתמול, מפזרים ביחד את ערימות הספרים לקריאת הבוקר בשיעור הראשון, ואני מציקה בעוד קצת שאלות לילדים האחרים :)

    לפעמים אנחנו נפרדים בכיתה בחיבוק ונשיקה ("ותהיה ילד טוב"), ולפעמים הוא מזדנב אחריי לפתח מבנה החטיבה הצעירה או לחצר הגדולה, ושם חוזרים על הפרידה.

    גם יש לנו "פינת התגנבות", בבקרים שבהם הוא מתבייש שחברים מסויימים בכיתה יראו אותו מתפנק עוד קצת.

    טקס מחבק שכזה.

     

    בעבר ניסיתי לדבר איתו שאולי, הגיע הזמן שנמקם את הפרידה שלנו בשער הכניסה, או ליד המכונית. הסברתי לו שהוא גדול...

    והוא בעקשנות של ילד אמר לי - "לא! עד שאני אסיים ללמוד כאן את תכנסי איתי פנימה!" (נו? מי יכול לעמוד בפני הנחרצות המחמיאה הזו? אז לעזאזל האיחור הקבוע למשרד).

     

    אתמול ליד השער שאל בהיסוס - "אמא, להכנס לבד?"

    -"בטח!" כל הכבוד! אתה גדול ויכול".

    - "טוב... אבל תעמדי ותסתכלי עליי"

    וכך עשיתי. והוא חמק מבין זרועותיי ונכנס פנימה, כשמדי פעם הוא שולח מבט לאחור. מוודא.

    כשנכנס אל תוך המבנה הסתובב והפריח נשיקות קטנות לעברי ונעלם.

    ואני נותרתי על המדרכה, קצת המומה "רגע... איך זה נגמר לי כל כך מהר..." מרגישה איך פתאום הוא נשמט לי מבין הידיים, איך הוא חמק ממני, ואיך שפתאום חסר לי החיבוק הקטן והאוהב שלו.

     

    בערב, כשחזר מבילוי משותף עם אביו, הקפדתי להגיד לו כמה שאני גאה בו על הצעד הגדול שעשה. אני באמת גאה בו.

    -"נו? הרגשת גדול?"- שאלתי

    -"הרגשתי מוזר, ענה, הרגשתי שכולם מסתכלים עליי"

     

    הבוקר שוב, הפעם ליד המכונית

    -"ותסתכלי!!" - התרה בי

    איש קטן גדול עם ילקוט כבד על גב רץ פנימה, נכנס למבנה, מסתובב מחפש את אמא שלו, שעומדת בגשם ומתבוננת בו. מחייך ונעלם.

     

    אוף.

     

    איך הם גדלים בדיוק בזמן שהכי פחות מתאים לנו?

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/10/09 17:27:

      זה לא ישתנה לעולם, נכון?

      :)

       

      אכן זה לא ישתנה אבל הרגש יקהה, הצד המשחרר יגדל ככל שהביטחון בו (בפעוט הגדל לנגד עיניך) ובעוצמתו תגדל, צריך לעבוד על זה אחרת הילדים לעולם ישארו ילדים גם כאשר לא נוכל להמתין בפתח ולאחוז להם ביד.

        27/10/09 11:18:

      צטט: סנקה 2009-10-27 00:48:35


      כמה יפה תיארת את הפער הזה בין הרצון שלנו לתת להם לגדול, להשתחרר להתעצם ובין הצורך שלנו להמשיך ולערסל אותם בזרועותינו עוד קצת, להשאיר אותם עוד קצת תלויים בנו, עוד קצת קטנים וחמודים כאילו היו חיות המחמד שלנו.

      מאד אהבתי ומאד הזדהתי, ראיתי את עצמי עומד כמותך ליד השער ומתפלל שיצליח אך גם שומר בפינה סמויה תקווה שאולי יחזור בריצה ויאמר " אני לא יכול לבד"

       

       

      תודה לך

      זה תמיד משמח אותי כשמזדהים עם המילים שלי.

      ואני מודה, שגם היום, הצביטה בלב גדולה, כשהוא מתרחק ממני.

       

      זה לא ישתנה לעולם, נכון?

      :)

        27/10/09 11:15:

      צטט: medifoot 2009-10-26 21:04:31


      היי לילית........מוכר, כל כך מוכר!

      גולו שלי למד ללכת עם החבר'ה הגדולים יותר.......מכאן שוויתר עלי בבוקר מהר מאוד......

      מעבר לחבר'ה......בכיתה ב' תשכחי לגמרי מנשיקות ליד כולם........נהפוך הוא הסלנג מתיישב להם בלשון מבלי להבין בכלל את המשמעות ......אני קוראת לגיל הזה גיל ההתבגרות .......מגן .....לביה"ס ......גברברים קטנים.

       

      כן, לפעמים אני שואלת אותו אם הוא מבין את המילה שאמר והוא מודה (נבוך) שלא.

      וזה תמיד מצחיק אותי.

      אבל זה לא מונע ממנו להתייחס לעצמו כאל "גבר".

       

      :))

       

        27/10/09 11:11:

      צטט: אני זו היא 6 2009-10-26 20:17:42

      זה עובר כל כך מהר

      פשוט לא להאמין:)

      יופי של תמונה

       

      מהר מדי :))

       

      תודה}{

       

        27/10/09 11:10:

      צטט: עדידוש :) 2009-10-26 20:14:24

      מקסימה שכמותך, תודה שהפנת את תשומת ליבי לפוסט הקסום הזה שמכיל בחובו כל כך הרבה חום ואהבה }{

      ולמרות שהוא גדל, כי מה לעשות שלא נשארים בני 3 לנצח...הוא יודע וידע תמיד שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא! 


      אני מניחה שכתבת את הפוסט הזה די בתחילת הדרך בקפה ולכן אני המגיבה הראשונה?

       

       

      כן, זה הפוסט השני שלי כאן :))

      והילדון כבר בכיתה ב' (טפו טפו טפו)

       

      תודה לך, וכן הוא יודע (גם אם לפעמים הוא מתפנק עליי ואומר לי שהוא לא יודע אם אני אוהבת אותו :))

       

      }{

        27/10/09 00:48:


      כמה יפה תיארת את הפער הזה בין הרצון שלנו לתת להם לגדול, להשתחרר להתעצם ובין הצורך שלנו להמשיך ולערסל אותם בזרועותינו עוד קצת, להשאיר אותם עוד קצת תלויים בנו, עוד קצת קטנים וחמודים כאילו היו חיות המחמד שלנו.

      מאד אהבתי ומאד הזדהתי, ראיתי את עצמי עומד כמותך ליד השער ומתפלל שיצליח אך גם שומר בפינה סמויה תקווה שאולי יחזור בריצה ויאמר " אני לא יכול לבד"

       

        26/10/09 21:04:


      היי לילית........מוכר, כל כך מוכר!

      גולו שלי למד ללכת עם החבר'ה הגדולים יותר.......מכאן שוויתר עלי בבוקר מהר מאוד......

      מעבר לחבר'ה......בכיתה ב' תשכחי לגמרי מנשיקות ליד כולם........נהפוך הוא הסלנג מתיישב להם בלשון מבלי להבין בכלל את המשמעות ......אני קוראת לגיל הזה גיל ההתבגרות .......מגן .....לביה"ס ......גברברים קטנים.

        26/10/09 20:17:

      זה עובר כל כך מהר

      פשוט לא להאמין:)

      יופי של תמונה

        26/10/09 20:14:

      מקסימה שכמותך, תודה שהפנת את תשומת ליבי לפוסט הקסום הזה שמכיל בחובו כל כך הרבה חום ואהבה }{

      ולמרות שהוא גדל, כי מה לעשות שלא נשארים בני 3 לנצח...הוא יודע וידע תמיד שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא! 


      אני מניחה שכתבת את הפוסט הזה די בתחילת הדרך בקפה ולכן אני המגיבה הראשונה?

       

      פרופיל

      לילית בת גרב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין