חוסר היכולת להיפרד מההורים וללכת בדרך משל עצמנו מכונה אצל דאונז "משבר אינדיבידואציה". מרוב שאנחנו מנסים לרצות את הורינו אנחנו לא מצליחים להפוך לאינדיבידואלים עצמאיים. בהתחלה חשבתי שמשבר זה לא נוגע לי. אבא שלי הרי עזב אותנו כשהייתי בת שמונה ולא הותיר חותם משמעותי בחיי. אמא נפטרה גם היא לפני הרבה מאוד שנים ולא היו לה הרבה ציפיות ממני. אבל אז חשבתי ש"הורים" הם לאו דווקא הורים ממש וכמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים על אף 47 שנותי (עוד חודש אהיה בת 47) לא הצלחתי לפתח אישיות אינדיבידואלית דווקא בגלל הרצון לרצות את אחותי הגדולה.

בין אם עושים דברים כדי לרצות את ההורים ובין אם עושים את זה כנגד בשני המקרים לא הפכנו לאינדיבידואלים, אומר דאונז. ואני מרגישה שהרבה ממה שעשיתי בחיי זה או בשביל לרצות את אחותי או בשביל לצאת נגדה. במשך השנים במעשים השתחררתי מעט מההשפעה שלה אבל במחשבות עדיין לא. כל סרט שאני רואה אני חושבת מה היא הייתה חושבת עליו, וכל שיר שאני אוהבת והיא לא גורם לי להמשיך ולהתווכח איתה בראש.

אחד הדברים שמפריעים לנו להפוך לאינדיבידואלים, אומר דאונז, הוא הציפייה של ההורים שלנו שנגשים את חלומותיהם הלא ממומשים. הוא מציע לכתוב רשימה קצרה שהכותרת שלה "מה הייתי אמורה להיות?" אז מה באמת הייתי אמורה להיות בצפייה של אחותי? התכנים של הציפיות שלה משתנים מעת לעת, אבל תמיד זה מחייב חומרה ורצינות וכנות והתמסרות וביקורתיות. ואני נוהגת לשבת ולשחק סוליטר ומיונג במחשב, וזה כל כך מרגיז את אחותי, אבל האם אני עושה את זה כדי להרגיז אותה?