| הבוגר שלי החליט אתמול שהוא נוסע לאום אלפחם כדי להפגין נגד צעדת פעילי הימין. מודעות חברתית, נכונות לעשות - אז איך אפשר להגיד לו שהייתי מעדיף שלא ייכנס לאמצע המהומה הזו? חוץ מזה, הוא כבר עבר את הגיל שבו אגיד לו מה לעשות, ואנחנו מסתפקים בהבעת דעה ומתן עצה. אז הבהרתי שאם יחטוף אבן בראש אני ממש אכעס, וזהו.
הוא השיג אישור מבית הספר לא להשתתף במבחן היום ויעשה אותו במועד אחר, והיום הוא קם מוקדם, היטלטל עם חבר באוטובוסים, הגיע, היה, ראה. היו שם זריקות אבנים אבל הם לא היו בסביבה המיידית. לפי הדיווח שלו, הצעדה בכלל לא נכנסה לעיר, ולמעשה התקיימה על אחד מכבישי הגישה. הנוכחות שלהם זכתה להערכה מכמה תושבים. מעבר לכך, קיומם שם לא שינה במשהו את מהלך ההיסטוריה.
אני לא רוצה להתייחס לכלל האירוע. בעקרון, תמיד חשבתי שמי שבוחר באלימות אין לו זכות להתלונן כאשר מתברר שהצד השני מסוגל להפעיל אלימות בצורה יעילה יותר. אבל מסתבר שבנקודת זמן מסוימת עמדו הבוגר שלי וחברו ברחוב המתחבר לרחוב שבו עברה הצעדה. סביבם לא היו אנשים נוספים למעט אישה שתלתה כביסה בחצר. זורקי אבנים היו ברחוב אחר, אבל לא בשום מקום קרוב אליהם. לכן לא ברור לגמרי מדוע שני מג"בניקים שראו אותם החליטו, אחרי התייעצות קצרה ביניהם, לירות לעברם כמה רימוני הלם. או למעשה, זה כן ברור - הם עשו את זה כי התחשק להם, וכי יכלו.
הנזק שנגרם הוא שולי - לבוגר שפה פצועה ושריטה ליד האף, ותולת הכביסה, שהופתעה לחלוטין מנחיתת הרימונים בקרבתה, נכנסה להיסטריה.
אני חושב שיש משהו אירוני בכך שרק לפני יומיים הסתכלתי עם הבוגר שלי על המנילה מהצבא, שכוללת בין השאר הצעה להצטרף למג"ב. לא שזו הייתה הבחירה שלו, כי כפי שהוא וחבריו יודעים, למג"ב הולכים רק אלו שנהנים מזה.
הבוגר שלי הוא בהחלט מהטובים שיש למדינה הזו והחוויה הזו לא תשבור אותו. ברוח המתינות שגדל בה, הוא לא לוקח את האירוע קשה מדי (למרות שיש לו הצעה מעניינת לגבי שינוי במדים של שוטרי מג"ב - כזה שייתן להם מכת חשמל קלה כשהם יורים, כדי להוציא מזה את הכיף), וגם אני לא ממש טורח להתרגז, רק שמח שבכך נגמר העניין. אף אחד לא יטרח להתלונן על השוטרים - ברור לגמרי שאין טעם.
רק חבל שגם כאן, כמו בכל מקום, כמו בכל זמן, הכוח - משחית. |