בשיר ששרנו בגן היו רק שני סינים עם כינור גדול. הם ישבו על ספסל ופטפטו בקול גדול. בעולם הגדול יש יותר ממיליארד סינים ובארץ שבה הייתי יש מליוני סינים וגם מלזים והודים. בסך הכול טסנו 18 שעות כדי להגיע לעיר המדינה הזאת.  היו רגעים שם שהיה נדמה לי שאני בארצות הברית. הרדיו - באנגלית אמריקאית. שומעים רק בריטני ספירס וג'סטין טימברלק ודסטניס צ'יילד. אין זיקה לעבר, לא יופיע פתאום שיר מלפני כמה עשורים. אין זיקה למקום, לא יופיע שיר מלזי או סיני. אין זיקה לעולם שאינו אמריקה, אפילו על מוסיקה בריטית לא שמעו שם. כל העולם כולו בריטני צרה מאוד. אין גם סגנון מוסיקלי ובטח שאין דיבורים. כי דיבורים גומרים לך לחשוב. אפשר להיחנק מפס הקול של האי הזה.

בחנות, ניגש אלי סיני נחמד ונמרץ והציע במופת של עדינות שכמוה לא ראיתי מעולם שיקח את שתי החולצות והז'קט שאספתי מהקולבים ויניח אותם עבורי בחדר ההלבשה. הצעה שהיא שילוב נדיר (השמור לערי מדינה) של נדיבות ושירותיות אין קץ והטרדה בוטה ומציקה של הלקוח. שתי זכויות יש לי בסך הכל בחנות, לאסוף את הבגדים ואז למדוד אותם. אם סופרים את זכות ההחלטה אם לרכוש אפשר להגיד ששלוש. הייתי חייבת לשמור על המעט שהיה לי, הגנתי בחירוף נפש על זכותי ואמרתי לא תודה. הוא נעמד לידי כצל  שקט. וכשהלכתי לקולב אחר השתרך אחרי. בצל יש משהו אפל ושדוני ואני רציתי להפטר מהצל שדבק בי לאורו של ניאון בחנות גאפ, מסרתי את אוצרותי בידיו של משרתי הנאמן ונותרתי רק עם זכות אחת, זכות המדידה. לאחר זמן מה, כרציתי לממש את הזכות היחידה שעוד נותרה לי הלכתי לחדרי המדידה. התגלה לפני מזדרון ארוך ואחיד של תאים לבנים. לכי תקבעי לך פגישה בתא הלבשה. כולם אותו הדבר, מה תגידי? אני בתא התשיעי משמאל? עברתי אחד אחד, חלק פתוחים, חלק סגורים, אבל החולצה המשובצת, הג'קט ושאר האוצרות לא נראו. רצתי בזעם לחפש את הסיני הקטן. היו שם המון כאלה, איך אפשר לזהות? כמו תאי המדידה גם הם נראו בדיוק אותו הדבר. לבסוף מצאתי אותו ונזפתי בו שיראה לי היכן המקום האקראי שבו החליט להחביא את בגדי. הוא הלך חסר אונים מדלת לדלת, איך יזכור? הרי כל התאים נראים אותו הדבר. בסוף הבין שהתא שבו הניח את הדברים תפוס והתחיל להתנצל. יצאתי מהחנות בזעם. בעיר המדינה לא רק המוסיקה חונקת. גם השירות.