"זהו, איפה שניקיתי כשר לפסח. לא נוגעים בזה יותר."
"נראה לך? שבוע לפני אנחנו הופכים את הבית."
"יקירתי, תאמיני לי אין יותר נקי מזה. את רוצה את מוזמנת לנקות שם"
מבט. סוף ויכוח. שלה כמובן.

"מאמי, רק תסדר את המיטה והכלים בכיור אחר כך. מה אמרת?"
"כלום, רק רטנתי לעצמי"
"מה?"
"חשבתי שאחרי כל מה שעברתי היום, אני אקבל פטור מכלים ומצעים!"

שעה  קודם...

עדיין יש ריח מסריח. אומנם פחות, אבל מה לעזאזל היא אפתה בתנור שנדבק לו ריח כזה?
אני תוהה בעודי שולף את הראש מתוך התנור.
אני לא מאמין שזה לא עבר.

3 שעות קודם.

יאללה לפרוייקט הבא התנור המצחין, נעשה לו טיול בחצר אולי ישאף אויר נקי. כמובן שחתיכות פסטה על הריצפה מתנגדות למהלך ותופסות אותו בכל הכוח. מכירים את זה שגוררים משהו ישן, יש סימנים של חלודה מתפוררת לאורך הדרך? כשאני הגעתי עם התנור החוצה הוא כבר היה נמוך יותר ב- 3 ס"מ. התנור הזה כלכך ישן שהוא יוּצר עוד לפני הגילוי האש! עם הזמן שכנעתי את עצמי שהצבע המקורי שלו הוא חלודה מטאלי.
פתחתי את המכסה האחורי שלו, האמת ציפיתי לגוויה של מכרסם כלשהוא והתאכזבתי. רק עדויות למושבה קדומה של עכבישים בתחתית.

לחלק שלשמו התכנסנו, איתור, ניטור וניטרול מוקד הריח, באתי מצויד עם הכלים הכבדים: סקוטץ' חדש ו...תרסיס "סנט מוריץ". סנט מוריץ לפי דעתי צריך להיות אסור לשימוש ע"פ אמנת ז'נווה. זה לא אנושי לנקות עם זה. איפה אמנסטי כשצריך אותם? שיראו את הפרצוף המעוות והירקרק שלי כשאני מריח אותו. לרגע היססתי האם אני קשוח מידי עם התנור? אולי נפתור את בעיה בעדינות. עם "פלמוליב" למשל. הכנסתי את הראש שוב לתנור. "פלמוליב"? אולי אעסה את התנור בשמנים ארומטים וזהו? הכרזתי "לא לוקח שבויים" והתזתי סנט מוריץ כמו סילבסטר סטלון ברמבו.
ששבה אלי הכרתי, בחיי, יכולתי לראות את האדים של מוריץ הקדוש נפלטים החוצה. דחפתי יד אחת עם הסקוטץ' והתחלתי לשפשף את כל הדפנות. יש תחושה של התרוממות רוח כשרואים את החומר הופך לשחור ג'יפה. זה סימן שמשהו עובד כאן. זה אכן מסיר שומנים וחלקים נוספים.
עכשיו רק צריך להפטר מהריח של מוריץ.
מים. הרבה מים. אני יודע, חשמל...מסוכן... קצר... אבל החומר הזה כבר שעה מקצר לי את אספקת החמצן למוח. עם מטלית לחה כמו הירשזון בחדר חקירות, שטפתי את החומר החוצה. בדרך הוא המיס לי את ידית הדלת. מעין חותמת "מוריץ קדוש היה כאן".
חיברתי לחשמל והפעלתי. עובד. כשיתקרר נכניס ת'ראש. יאללה הביתה.   

 60 דקות מקודם יותר.

בטח שתשבר צנצנת הדבש במגירת התבלינים. עבודה של מרפי. למה שלא ישפך המלח למשל? כי זה לא מאתגר מספיק. "משהו נשפך" אמרה לי. תגידי דבק נגרים! וזו היתה שאלה של זמן הרי שם אין מקום לגרגיר כרכום. במקרה של שואה גרעינית, בה שום תבלין לא ישרוד, בואו להוד השרון. לכו לפי הריח.
היא רוקנה את כל מה שלא נדבק לקרקעית ואני נותרתי עם קופסת טונה נטועה בדבש ושקיות תבלינים.
אפוף כמון, קינמון ומלח לימון העברתי הכל לשקיות. הריחות מטריפים אותי: בא לי מאפה קינמון עם עוף חמוץ מתוק בדבש ופפריקה בפנים ומרק תימני.
עם מים רותחים ושפכטל, טקס הסרת חמץ בדבש יצא לדרך. בסיומו גיליתי שגם שערות ביד הסרתי. 

חצי שעה קודם.

"ברק, קום, אתה לוקח אותי לרכבת."
אני קם. בדרך שירותים אני נתקל במגירה על הריצפה וקולט שכל המטבח מתובל בנדיבות.
"נשפך משהו במגירה של התבלינים, אז תנקה, ותעביר לשקיות".
"אין בעיה".
"והיום אתה מטפל בתנור. אם לא, אני יעשה את זה, בתוך הבית עם הסנט מוריץ!"
"אין בעיה". 

יום קודם.

יממה קודם.