התמכרות בדרך כלל מתקשרת לי עם חומרים מסממים, אך אם אני מביטה לתוך היומיום שלי, יש שם כמה דברים שאין קשר בינם לבין סמים ואני מרגישה דיי מכורה להם. נכון שאין לי קריזים כשאני לא ליד האינטרנט וגם כשאני מחוץ לעבודה, אין לי תופעות נפשיות קשות או פיזיות שמרעידות לי את הגוף. לאחרונה נראה לי שיותר מסממן התמכרותי מתקיים באופן קבוע אצלי והדחף כמעט כפייתי שלי להיות מחוברת לאינטרנט וזה לא דף הבית של וויינט, או הגי'מייל שלי, זה הקפה, וזה לא האספרסו של יורד הים, זה כאן הקפה כאן במקום הזה שאתם קוראים בו עכשיו. אז איך הבנתי שכנראה התמכרתי: 1. יש לי קושי בשליטה על הזמנים שאני מתחברת לקפהאו הגבלת הזמן שלי כאן. 2. לא אכפת לי לשבת שבת שלמה שטופת שמש בבית צמודה למחשב ולא לצאת לטייל בטבע (אני הרי חיה בטבע) 3. ההתמדה שלי לקרוא ולהגיב לפוסטים גובלת כמעט בכמות של כתיבת ספר (לפעמים נראה שאני מה זה "חפרנית")
מהן תופעות הלוואי שלי:
1. סף כאב הלב שלי עלה, כמעט ולא מרגישה אותו 2. אני דיי נמצא רוב הזמן באיזה ריחוף כמו בתוך סרט 3. קשה לי לקום בבוקר וזה כשאני לא שוכחת לכוון שעון (כמו היום למשל) 4. אני מרגישה מקיאה מתוכי מילים ברצף מבלי יכולת לעצור את הזרם 5. אחרי שעות כתיבה לסירוגין וקריאה, כפות הידיים נוקשות, הרגליים רדומות והשרירים מתעוותים לקיפול תמידי 6. מערכת הנשימה נעשיית מדוכאת כשהיא נעתקת לי כשאני קוראת פוסט מרגש או מעצבן 7. מערכת העיכול, בקושי מצליחה לעכל רבע שניצל וכף ספגטי מבלי להרגיש שובע (אני בולעת מילים כמו בולימיה) 8. מערכת הדם , מזמן זורם לי קפה בדם מהול בחלב. 9 מערכת ההפרשות, חשבתי כבר על קטטר כדי לא לאבד זמן 10. מערכת המין, כולם כאן מדברים על סקס שאני לא בטוחה שאני רוצה בכלל לחזור לזירה הזו
באופן כללי מצבי הולך ומתדרדר - אני כנראה מכורה. . מתי זה קרה לי אני מנסה לשחזר, מתי איבדתי שליטה על החים שלי והתמכרתי למילים... ועוד מילים שהן לא שלי (חלקן) לפני חודשיים שכבתי שבועיים בהחלמה מנתוח, הספרים שקיבלתי ממבקרים נערמו ליד מיטתי כאילו אין מחר. העיתונים שקיבלתי מידי יום כדי להישאר בעיניינים, ממש אבל ממש לא שכנעו אותי לפתוח אותם. הטלפון הנייד והמחשב שלי , שני הדברים היחידם שעזרו לי לשמור על השפיות. שכבתי אצל אימי בדירת מגורים, קומה שניה עם סורגים מכל כיוון. אני שגדלתי מילדותי ועד היום בבית צמוד קרקע, בקושי יודעת לחצות כביש סואן, קמה בבוקר ופותחת את הדלת לגינה, חלונות לשדה פתוח מאחורי הבית, אותי כלאו שבועיים בדירה בקומה שניה... שוכבת במיטה, הנייד על ברכי ואני משוטטת בכל תיבת מייל וכל אתר בו אני רשומה , מפייסבוק ועד הקפה וכל מה שבדרך ישראלי ולועזי. ואז נפתחו מעיינות ליבי ושפכתי את כל תכולתו על הנייר בלי אבחנה, כל נושא שעלה בראשי, כל מילה שנאמרה, כל מחשבה, הכל יצא החוצה. ואז אני מבינה שהמון זמן לא רשמתי מילה מלבד מכתבי תלונה וערעור על החלטה, עשרות אם לא מאות מיילים ביום, אך עלי כלום. וראיתי הנה פלא, ככל שאני כותבת יותר, אני רגועה יותר, שמחה יותר, כאילו מוסרת לכם את מחשבותי לחפור בהם ואני בעצם נקייה מהם ולאט לאט נהיה לי הרבה מקום פנוי בראש. ועכשיו כשאני יושבת וכותבת את הוידוי הזה, אני שוקלת לצאת במבצע גמילה מכאן. מחפשת תירוצים למה כדאי לקרוא גם קצת חדשות, אולי מצאו איזו מכונית תופת בחיפה ואני ידעתי עליה רק אחרי שהיא כמעט התפוצצה. אולי חשבון הבנק שלי צבוע באדום וכדאי שאני אבדוק מידי פעם לפני שיחסמו בפני את הדלתות. אולי כדאי שאני אצא לכמה דייטים, אולי חודש מלאי הגברים בעולם ואני עומדת לפספס את האביר על הסוס הלבן. אולי כדאי שאוכל שניצל שלם וחצי צלחת ספגטי ואעלה איזה גרם או שניים לטובת נפח המכנסיים. יש הרבה תירוצים ששווים בדיקה, בינתיים אף אחד מהם לא שכנע אותי לקום מהכסא ולבדוק תוצאות אחרות. אשמח לשמוע למה כן לצמצם כאן שעות ולספור מילים שבועיות...
יש רעיונות?
|