כותרות TheMarker >
    ';

    אוסטריאליה

    מחשבות, חוויות, נסיעות ורעיונות ממקום אחר לגמרי - ממש.

    ארכיון

    איך מראיינים שכול?

    30 תגובות   יום רביעי, 25/3/09, 04:53

    ''

     

    היום הקשבתי לריאיון שערכתי עם אישה אוסטרלית בת 49 מהישוב בו אני גרה, במסגרת המחקר שאני עורכת בלימודיי. באמצע הריאיון התחוור לי כי בנה היחיד של האישה נהרג בתאונת דרכים לפני שנה בהיותו בן 177 וכיום היא מתגוררת בבית בגפה שכן היא גרושה מזה שנים רבות, ובעיקרון היא והילד היו התא המשפחתי.

     

    היום, חודשיים אחרי הריאיון, בעודי מקשיבה להקלטה, הלוך וחזור, אני מבינה כמה שהריאיון היה דל, מבולבל ולא ממוקד. אני זוכרת את התחושה שהרגשתי כשהיא סיפרה לי על מות בנה. כמו מין סכין בבטן. הבעתי את תנחומיי, ראיתי שהיא בסדר, חיכיתי כמה שניות והמשכתי בריאיון. מאותו רגע, לא יכולתי להתרכז. איך לעזאזל נראים חיים אחרי שבן יחיד נהרג?

     

    היום, תוך כדי תמלול הריאיון, אני שומעת את העצב בקולה. תשובותיה קצרות וחסרות עניין. גם אני לא פשפשתי יותר מדי. כאילו לא רציתי להציק לה בענייני הזוטות של מחקרי. הנה לי פרופורציות.

     

    שמחתי לשמוע שיש לה הרבה חברים. היא אמרה 100, למרות שכשהתחלנו לתעד את שמותיהם, הגענו רק ל- 18, ואז היא התעייפה. מה זה משנה מי בדיוק החברים שלך ואיך וכמה אתה מתראה איתם כשהבן שלך מת.

     

    אך לעניין החברים, בעצם, כן- זה כנראה משנה, ומוסיף עניין וטעם כלשהו לחייה היום, אחרי שחייו של בנה נגדעו באיבם. עם אחת היא הולכת כל יום בבוקר בים, ביחד עם הכלבים שלהן. עם השנייה היא מתאמנת בחדר כושר. השלישית היא אחת מחברותיו של בנה, מקווה שתבוא לישון אצלה כמה ימים בשבוע, עכשיו משהיא עברה להתגורר קרוב יותר.

     

    נוכחתי לגלות שהיא שומרת על קשר הדוק עם חבריו של הבן. מתקשרת אליהם בטלפון, הם מגיעים לבקר. שתיים מהן היא אימצה כבנותיה, לפחות לפי תפיסתה.

     

    אני שומעת שוב את הריאיון והוא ריק מתוכן. אין בו אמירות מעניינות לצרכי המחקר, הוא שטחי, מאולץ, קצר. רק אותה סכין בבטן, עדיין ממשיכה להכאיב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/3/10 22:24:

      צטט: אופק_כהן 2010-03-19 12:00:26


      ...אחד הסיפורים שאני זוכר והימם אותי כליל הוא סיפור של אישה כבת 50 פלוס שהיו לה  2 ילדים תאומים זהים ואחד מהם נפל במבצע צבאי וכל פעם שהיא רואה מדברת עם הבן החיי היא מתחילה לבכות.

       

      אין לי דרך אפילו לדמיין איך זה. ממש ממש עצוב...

        19/3/10 19:04:


      במדינה שלנו לא חסרים הורים שאבדו את ילדהם במילחמות ובתאונות.

      המילה חלל מתאימה ביותר  למצב כמו זה ,

      לא יכול להיות יותר רע ומר מלאבד ילד בכול גיל . 

        19/3/10 12:00:


      היי אורית,

       

      ממש עצב ונוגע ללב,

      הזכרת לי שבעבר עשיתי קורס מסאג' כדי להתנתק מהתדמית של איש היי-טק מרובע ןגם יותר ל"געת" באנשים.

      במהלך ההכשרה היינו מתנדבים לאירועים כדי לצבור ניסיון בשיטות הקימות כולל סוגי שמנים וכ'.

       אחד האירועים היה למשפחות שכולות של חללי צה"ל, במהלך ביצוע המסאג' היו ההורים השכולים מגלגלים בפני את סיפורם

      של ילדהם שהיו עצובים מאוד.

      אחד הסיפורים שאני זוכר והימם אותי כליל הוא סיפורשל אישה כבת 50 פלוס שהיו לה  2 ילדים תאומים זהים ואחד מהם נפל במבצע צבאי וכל פעם שהיא רואה מדברת עם הבן החיי היא מתחילה לבכות.

       

        5/1/10 05:02:

      צטט: ביליבי 2010-01-05 01:54:03


      הכותרת שלך איך מראיינים שכול, זרקה אותי לימים שהייתי כתבת פלילים ולראיין אנשים שחוו איבוד אדם יקר היה ענין כמעט יום יומי.

      עם זאת מצאתי, שלעיתים האנשים שחווים את הקשה מכל, מאוד שמחים על האפשרות לתת במה ליקירהם בעיתון, ובכך לתזכר. זו הייתה גם הנחמה שלי. עשיתי את זה די הרבה שנים ואני לא מבינה איך ניתן להמשיך בתחום זה המון המון זמן בלי שזה יפיל. מעולם לא הפכתי כהת חושים. הכאב הוא חד ותמיד כסכין בדיוק כמו שהרגשת. איבוד זה כואב. נקודה.

      האמת? לא מקנאה בך...למרות שהפאן החיובי שהעלית אכן מהווה נקודה למחשבה.

      תודה :-)

      אורית. 

       

        5/1/10 01:54:


      הכותרת שלך איך מראיינים שכול, זרקה אותי לימים שהייתי כתבת פלילים ולראיין אנשים שחוו איבוד אדם יקר היה ענין כמעט יום יומי. זה היה קשה ועם זאת שמחתי שהעבודה הזו היא בידי כי ידעתי שאהיה רגישה וקשובה לאנשים וזו הדרך היחידה לעשות זאת. התחושה היא כאילו את נכנסת למקום כואב ואת אמורה להוציא מידע ממקום פצוע וצריך טכניקה ורגישות לעשות זאת.

      אצלי זה אף היה חמור יותר כשנאלצתי לראיין לעיתים חצי שעה אחרי היוודע עניין המוות של היקר להם. הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת מתחת לבית לעיתים חצי שעה שעה וחושבת איך אני עושה זאת. מה שעזר לי להפסיק לעשות זאת הייתה תקופת הפיגועים. זה היה סבל.

      עם זאת מצאתי, שלעיתים האנשים שחווים את הקשה מכל, מאוד שמחים על האפשרות לתת במה ליקירהם בעיתון, ובכך לתזכר. זו הייתה גם הנחמה שלי. עשיתי את זה די הרבה שנים ואני לא מבינה איך ניתן להמשיך בתחום זה המון המון זמן בלי שזה יפיל. מעולם לא הפכתי כהת חושים. הכאב הוא חד ותמיד כסכין בדיוק כמו שהרגשת. איבוד זה כואב. נקודה.

        12/4/09 00:01:

      אורית

      אני די מבין  לליבך  בנושא  הכאוב הנ"ל

      אני חושב  שאמא  המאבדת את בנה

      מתנתקת  מהעולם הרציונאלי  שלנו

      וממשיכה לחיות  רק מהאנרציה  רק  בגלל

      שהלב  פועם  אבל הרגש  מת,

      ולכן קשה מאוד לתקשר  על בסיס של  חברות

      ואפילו  במחקר, כפי שאת  עושה  למחייתך,

      אם היית נוכחת בפגישה  עם אם שכולה  נוספת  בחדר

      יכול להיות  שהשיחה  הייתה  זורמת  לרבדים  אחרים

      בגלל שותפות  הגורל  = בסיס משותף,

      אני  כמעט בטוח  שישנן  כאלו  שמצליחות לשרוד  את

      הגורל  וממשיכות  לתפקד  בסביבתן  כאילו  האסון  פקד את

      השכנה ממול.

      אני לא מקנא  בך  לרגע  בעיסוק  השזיפי  הנ"ל

      אני מחזק את ידך  בבחירה  משום שמחקרים  כנ"ל עוזרים

      לשרותי הרווחה  לטפל  בבעיות  עמוקות  של  אזרחים  ששרדו

      טראומה ולכאורה  מתפקדים כרגיל - רק לכאורה.

      ואצלנו הדבר דומה  לכל הלומי הקרב.

      שלא נדע צער.

      וחג שמח  לחצי הכדור הדרומי.

      רן,

       

        6/4/09 00:26:

      הרוקי מורקמי כתב בסוף "יער נורבגי" על המוות, כחוויה שחוץ מכאב רק נותנת לנו ללמוד ממנה משהו שאינו ברור, ואנו חייבים ללמוד דבר מה שאפילו איננו יודעים מהו, עד שיגיע המוות הבא ויראה לנו שכל מה שלמדנו היה חסר תועלת. אבל עדיין, אין אופציה אחרת.

      אני מסתובב עם ידיעה מתמדת של המוות בלב, בגוף, וכל מעשי הם התחמקות מהתודעה האפלה והארורה הזו.

      אולי מנקודה זו אפשר להעריך את החיים כערכם.

       

        4/4/09 18:32:
      יש עצבים שלא קמים מהם.
        2/4/09 11:00:

      יוסי, נוגה, ניצה ומירב,

      תודה על התגובות החמות והתומכות!

      אורית.

        1/4/09 10:41:

      קשה. בעוד את מצאת את העצב בקולה ובתשובותיה גם אחרי חודשיים, היא כבר שנה בתוכו והוא עדיין אוחז בה.

       

      כנראה שגם 1,000 חברים לא יכולים למלא את החלל הגדול בחייה.

       

      לצערי מכירה את המצב בו אתה עומד מול השכול ומרגיש את הסכין כפי שתיארת ונותר ללא מילים.

       

      אכן התמודדות קשה. שלה כנראה תישאר לנצח. *

      אני מבינה ללבך ולתחושה הכבדה הזו כלפי הריאיון.

      מבינה את תחושת הסכין.

       

      אולי זה לא מקצועי, אבל הייתי מציעה לך ללכת לראיין אותה שוב. 

       אני יודעת שזה לא דומה, אבלכמו שאת מתארת לעצמך יצא לי לכתוב ספרי זיכרון.  זה קשה. תמיד זה קשה. גם אם מדובר בהורה וגם אם מדוברבילד- נער - איש צעיר.

      כל מפגש היה טעון בפני עצמו. ניסיתי להילחם ברגשות הללו, לומר לעצמי שזה לא הכאב שלי, אבל הבנתי אחרי פעם או פעמיים, שאני חייבת לזרום איתם, עם הכאב שלהם, בזמן שאני שם. זה יצא פתיחות. ולאט לאט התאפשרו שיחות בנושאים נוספים. 

       

      אשוב

      ניצה

        31/3/09 22:10:

      קראתי בתוגה ובעניין רב את נושא המחקר שלך

      ותוצאות הראיון שערכת, לאחר שנבהלת ולא ידעת מה לשאול

      בארץ למודת השכול שלנו, כתוצאה ממלחמות ,שרות צבאי

      ובעיקר תאונות הדרכים שהוא גורם המוות מס' 1

      יש תרבות שלמה סביב השכול בעיקר ההנצחה.

      מאחר ואנו מדינה בעימות, והמחיר שמשלמים באובדני נפשות

      הוא כה גבוה, יש צורך בטקסיות כדי לשמור על שפיות.

      כפי שסיפרת על האשה שהולכת עם חברה אחת לים

      עם הכלבים וכן הלאה, סדר היום שאינו מותיר אותה לבדה הוא שמציל אותה.

      הצורך במציאת עיסוקים כדי להתרחק ממחשבות ולהותר לבד הוא שמביא

      אישה זו להיות עם החברים. מאידך, לא כולם מסכימים לשמור על קשרים חברתיים

      לאחר האובדן.

      את יכולה לקרוא מחקרים ועבודות גמר על נושא תרבות השכול והיחס לאובדן

      במאגרים של האוניברסיטאות.

      לצערנו אנחנו מס' 1 בעולם בנושא זה.

      תודה לך

        26/3/09 06:47:

      כתבת במילים הכי פשוטות והכי ברורות מהו שכול .  הסברת מדהים איך אלו הנשארים בחיים לאחר שאיבדו בן משפחה ממשיכים לחיות רק ב"כאילו" , הם נושמים , מדברים אבל לא ממש חיים...

       

      על בסיס התובנות הללו אני מזמין אותך לעיין בפוסט שלי, מכתב גלוי ליהונתן גפן, אשר העלה לאחרונה מחזה חדש ( ג'וני הלך ) . במחזה הוא יוצא בבוטות קיצונית כנגד "תרבות השכול" בחברה הישראלית ...

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=932482

       

       

        26/3/09 00:56:

      צטט: אורן חסון 2009-03-25 17:51:54

       

      ...צריך כוח, המון כוח והרבה הכנה נפשית ומעשית, כדי לשאול שאלות משמעותיות במצב כזה. לא הייתי רוצה לעשות זאת במקומך, אלא אם המטרה היתה חשובה מאד בעיני, כי יש לזה מחיר.

       

      אורן

      היי אורן,

       

      תודה על התובנות והתגובה המפורטת.

       

      אורית. 

       

        25/3/09 19:45:


      אנו לא יכולים לדמיין את גודל האובדן והצער.

      כמה שננסה, לא נוכל להבין.

      עצוב.

      אין דבר יותר נורא מלאבד ילד שלך.

       

        25/3/09 19:31:

      צטט: נ ג ה 2009-03-25 13:04:27

      אכן פרופורציות בחיים...

       

       : (

       

      לא יודעת אם מתגברים ממש אחרי אובדן של ילד

       

      שלא נדע.

        25/3/09 17:56:


      אין לי מה לומר.

      זה כל כך נורא שכל מילה נראית לי מיותרת.

        25/3/09 17:51:

      אורית,

      אני מצדיע לך שהתמודדת. כי אולי אין דרך להבין, והכוונה מבלי לחוות, אלא דרך דמיון מודרך, גם של עצמך.

       

      כתבתי בפוסט שלי על להבין משהו באבהות, דרך נועם שביט, שהדרך לנסות להבין אותו היא לדמיין את הבן שלי, אחד מהם, שם, במקום מוסתר, שמור, עמוק בפנים ואולי למטה בעזה, על כל מה שהוא, באופן אישי, חווה, עם האנשים, חוסר הידיעה, הבלבול, המחלות... ואני עוצר בעצמי, כי אני לא יכול. זה קשה מדי. כך הוא גם לגבי השכול. אם זה בלתי אפשרי לך לנסות לשחרר את הדמיון כדי לחשוב על אבדן אפשרי של ילד שלך, כי זה קשה מדי (וכן, זה נורמלי שזה קשה מדי, וזה נורמלי שלא נרצה להכניס את עצמנו לחוויה - היא מזוכיסטית, והיא מפחידה!), אז קשה להבין את השכול. הרבה יותר קל להרחיק את עצמנו, כדי להגן עלינו מפני האמפתיה. היא כואבת. ועוד יותר כך כאשר האבדן קרוב, כי אז לא רק השאלות אינן ברורות, אלא גם התשובות, ויש יחסי גומלין בין השניים. האשה שראיינת, בשלב ההוא, היתה רחוקה מלהיות מאוזנת מחדש, מלתת דין וחשבון, ומלהבין באמת איך ייראו חייה, המעשיים והרגשיים, מכאן והלאה.

      ואחר-כך, ממרחק, כל אחד עובר, עם עצמו, את הפילטרים וההגנות והתובנות המוטות שלו, והשאלות אינן אותן שאלות, והתשובות אינן אותן תשובות.

       

      צריך כוח, המון כוח והרבה הכנה נפשית ומעשית, כדי לשאול שאלות משמעותיות במצב כזה. לא הייתי רוצה לעשות זאת במקומך, אלא אם המטרה היתה חשובה מאד בעיני, כי יש לזה מחיר.

       

      אורן

        25/3/09 17:25:
      נורא עצוב
        25/3/09 15:58:


      מצמית לב.

       

      קשה להתמודד עם שכול של אחרים.

      הגבולות אינם ברורים, כמו גם עומק הכאב.

      מאמינה שהגבולות שלה משתנים בין אדם לאדם ושבכל אחד ואחת היא מוצאת סוג של נחמה.

      גם עם המפגש איתך.

       

       

       

       

        25/3/09 13:04:

      אכן פרופורציות בחיים...

       

       : (

       

      לא יודעת אם מתגברים ממש אחרי אובדן של ילד

        25/3/09 11:14:

      צטט: תמר קפואנו 2009-03-25 10:02:58


      אני מאמינה שכאב כזה הוא נצחי.

      משתנה, אבל נוכח.

      ויחד עם זה, היא ממשיכה לחיות

      להתראיין

      להתחבר.

      לא מובן מאליו.

       

       מאוד לא מובן מאליו. וכן, היא ממשיכה לחיות.

        25/3/09 11:13:

      צטט: אילן שריף 2009-03-25 10:38:39


      מנסיוני עם שכול ואבדן יש קושי נוסף שנדמה לי שניתן לראות אותו כבר בראיון שערכת.

      השכול יכול להרחיק את הסביבה ממך, מרוב זהירות שלא להכאיב- מתרחקים.

      לא שואלים שאלות כנות, וגם האדם האבל יכול להתרחק מאינטימיות על מנת שלא להפגע שוב כשזו תגמר.

      לעיתים השאלות הנכונות במקרים כאלה הן דווקא אלה שעלולות להכאיב- אבל אמיתיות ונוגעות.

      אז צריך לתת לזה רקע מתאים, טון מתאים, לסגת אם יש צורך וכו' אבל לא ללכת עם דפוס ההרחקה.

       

      מזל שאני לא מראיינת אנשים בנושאי שכול באופן ספציפי - נראה לי שלא הייתי עומדת בזה. בריאיון שעשיתי לא היתה שום שאלה שקשורה איכשהוא לנושא או אפילו לנושא ההורות  (כאמור הדגש הוא על חברויות בין נשים), אבל פשוט נאלמתי ... לא הייתי מוכנה לדבר כזה בכלל... ולא הייתי מוסגלת להתרכז בנושא הריאיון - הכל פשוט התגמד לעומת הטרגדיה הזאת.

       

        25/3/09 10:40:

      אתמול ראיתי תכנית ב דוקו

      LIFE AFTER DEATH

      תכנית של הביביסי על נשים המתמודדות עם מותו של הבעל בגיל צעיר

      ראיתי, נגע בי, התרגשתי, שמחתי, כאבתי

      ובסוף הבנתי שאני לא יודע כלום

        25/3/09 10:38:


      מנסיוני עם שכול ואבדן יש קושי נוסף שנדמה לי שניתן לראות אותו כבר בראיון שערכת.

      השכול יכול להרחיק את הסביבה ממך, מרוב זהירות שלא להכאיב- מתרחקים.

      לא שואלים שאלות כנות, וגם האדם האבל יכול להתרחק מאינטימיות על מנת שלא להפגע שוב כשזו תגמר.

      לעיתים השאלות הנכונות במקרים כאלה הן דווקא אלה שעלולות להכאיב- אבל אמיתיות ונוגעות.

      אז צריך לתת לזה רקע מתאים, טון מתאים, לסגת אם יש צורך וכו' אבל לא ללכת עם דפוס ההרחקה.

       

        25/3/09 10:02:


      אני מאמינה שכאב כזה הוא נצחי.

      משתנה, אבל נוכח.

      ויחד עם זה, היא ממשיכה לחיות

      להתראיין

      להתחבר.

      לא מובן מאליו.

        25/3/09 09:27:

      צטט: עוד רותי 2009-03-25 09:20:45


      פעם חשבתי. ואם ?

      אין לי מושג. רוצה לענות שזה לא חייב להיות ככה. כמו שכתבת.

      אבל לא יודעת. ואם ?

       

      והיא לא בכתה, ולא היתה מלודרמתית, אבל כאילו הרגשתי בבטן את העצב שלה. הלוואי וזו רק הפרשנות שלי...

        25/3/09 09:20:


      פעם חשבתי. ואם ?

      אין לי מושג. רוצה לענות שזה לא חייב להיות ככה. כמו שכתבת.

      אבל לא יודעת. ואם ?

        25/3/09 07:09:
      כן, יש פרופורציות בחיים. עצוב.
        25/3/09 05:41:

      Wow !!

       

      Puts our own minute miseries in perspective !

       

      פרופיל

      oritb
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      על רשתות חברתיות