היום הקשבתי לריאיון שערכתי עם אישה אוסטרלית בת 49 מהישוב בו אני גרה, במסגרת המחקר שאני עורכת בלימודיי. באמצע הריאיון התחוור לי כי בנה היחיד של האישה נהרג בתאונת דרכים לפני שנה בהיותו בן 17 וכיום היא מתגוררת בבית בגפה שכן היא גרושה מזה שנים רבות, ובעיקרון היא והילד היו התא המשפחתי.

היום, חודשיים אחרי הריאיון, בעודי מקשיבה להקלטה, הלוך וחזור, אני מבינה כמה שהריאיון היה דל, מבולבל ולא ממוקד. אני זוכרת את התחושה שהרגשתי כשהיא סיפרה לי על מות בנה. כמו מין סכין בבטן. הבעתי את תנחומיי, ראיתי שהיא בסדר, חיכיתי כמה שניות והמשכתי בריאיון. מאותו רגע, לא יכולתי להתרכז. איך לעזאזל נראים חיים אחרי שבן יחיד נהרג?

היום, תוך כדי תמלול הריאיון, אני שומעת את העצב בקולה. תשובותיה קצרות וחסרות עניין. גם אני לא פשפשתי יותר מדי. כאילו לא רציתי להציק לה בענייני הזוטות של מחקרי. הנה לי פרופורציות.

שמחתי לשמוע שיש לה הרבה חברים. היא אמרה 100, למרות שכשהתחלנו לתעד את שמותיהם, הגענו רק ל- 18, ואז היא התעייפה. מה זה משנה מי בדיוק החברים שלך ואיך וכמה אתה מתראה איתם כשהבן שלך מת.

אך לעניין החברים, בעצם, כן- זה כנראה משנה, ומוסיף עניין וטעם כלשהו לחייה היום, אחרי שחייו של בנה נגדעו באיבם. עם אחת היא הולכת כל יום בבוקר בים, ביחד עם הכלבים שלהן. עם השנייה היא מתאמנת בחדר כושר. השלישית היא אחת מחברותיו של בנה, מקווה שתבוא לישון אצלה כמה ימים בשבוע, עכשיו משהיא עברה להתגורר קרוב יותר.

נוכחתי לגלות שהיא שומרת על קשר הדוק עם חבריו של הבן. מתקשרת אליהם בטלפון, הם מגיעים לבקר. שתיים מהן היא אימצה כבנותיה, לפחות לפי תפיסתה.

אני שומעת שוב את הריאיון והוא ריק מתוכן. אין בו אמירות מעניינות לצרכי המחקר, הוא שטחי, מאולץ, קצר. רק אותה סכין בבטן, עדיין ממשיכה להכאיב.