לפעמים קורה משהו בחיים והיא מחייכת חיוך שבע רצון וממלמלת לי אל תוך האוזן "זה חומר לפוסט". כשיש גודש אירועים אני שואלת את עצמי איך קושרים את כולם, לכדי רצף מילולי הגיוני, כשלמעשה הדבר היחיד שמשותף ביניהם הם החיים שלי.
לפני שבוע, בעודי מחוברת למחטים ואוכלת "אבות מזון" במקום אוכל, התקשרה אלי מישהי, ששמעה ממישהי שאני מבשלת טעים. היא סיפרה לי שלבעלה יש יומולדת והזמינה ארוחה ל-10. תפריט חלבי. אני קצת מתבאסת כשמזמינים ממני חלבי. האהבה האמיתית שלי היא אוכל אמיתי, עדיף עם מקורות בדרך הבשמים. ססגוני בצבעיו, מעיז ואמיץ בשילובי טעמים, מפיץ ניחוחות מדגדגי אף. חושני. אבל היא רצתה חלבי.
"למתי?", שאלתי, "ל-24 בחודש" ענתה, "ביום ההולדת של בעלי".
"גם לי יש" אני לוחשת בלב, ומבינה שאת יומולדתי אבלה בין סירים מקרקשים.
הוא התבאס קצת. גייסתי את כל האופטימיות והשמחה, וקשקשתי ש"איזה יופי שאוהבים את האוכל שלי ואיזו מתנה זו לי", אבל בתוך תוכי ידעתי כי גם אני הייתי מעדיפה לבשל ביום אחר.
התעוררתי אתמול למטבח עמוס חומרי גלם, לאמא שבאה לעזור, ל-10 שעות של קיצוץ וחיתוך ואידוי ואפיה. אחרי שהבאתי לחתן יומההולדת את אוכל מסיבת ההפתעה, ואחרי שערכנו שם את השולחן ואפילו העמדנו סיר סיידר ריחני על הכירה, חזרתי הביתה.
השעה הייתה אחרי שמונה בערב, סוף יום ההולדת וזכרתי כי יש עוד אימון ריצה לפניי. ידעתי שאסור לי לאבד את המומנטום, שהושג באימון העליות ה"משודרג" ביום שני (מה זה "משודרג?! מילה מלכסיקון האינקוויזיציה?!) . אימון שבתחילתו לא היה לי כח, ובסופו שוררתי מילים חדשות לשירו של מאיר אריאל: "גוש כאב ממשיך ורץ איזה מזל אני עוד חי עכשיו".
בתשע בערב, אחרי שהכלים בכיור הודחו, יצאנו. אני והוא. הקפת האוניברסיטה היא רובה בעליה. יורד גשם. דלית אומרת שזה לא משהו להתאמן בגשם, אבל אני מרגישה חיים. כל טיפה מחדירה, עם פגיעתה, כח ושמחה וחדוות קיום. כל טיפה מגרשת עייפות, מרווה איברים עייפים. דלית אומרת שצריך לחשוב חיובי; אני רצה וקוראת לעצמי בקול: "מ ל כ ה" "פ נ ת ר ה". הוא רץ לצידי וצוחק.
את יומההולדת שלי חגגנו יום לפני. ביחד.
את היום הראשון של העשור החמישי חגגתי בִּפְנִים.
אה, והיא שנתה את דעתה. זה היה תפריט בשרי עתיר ניחוחות ותבלינים. בדיוק כמו שאני אוהבת. והיום בבוקר ראיתי שהשתנה לי ה"גיל". כתוב 40.
|