שתי שניות לפני שהשעון המעורר מצלצל הוא שולח יד, מנתק אותו ויוצא בזהירות מהמיטה. דלת חדר האמבטיה נפתחת בחריקה מלאת תלונות אבל אשתו לא זזה. שנתה כבדה ונטולת זוגיות.
מול המראה, לאחר ששטף את קורי השינה מעל פניו, הוא אוחז בידו בכוס מברשות השיניים המשפחתית ומניף אותה לאות לחיים."בונד", הוא לוחש בחגיגיות, "ג'יימס בונד!" אבל הפעם אין נחמה במילים.
"אל תדאג," הוא מרגיע את הדמות הפרועה וארוכת האיברים שמולו, "זה שום דבר. הכל יהיה בסדר." הוא לוקח את בגדיו לסלון ומתלבש בחשכה על הספה. בחדר ממול ישנות הילדות. מבעד לחריץ דלתן, שולחת מנורת הדובי הקטנה שלהן אלומת אור קלושה המגיעה בשארית כוחותיה אל אמצע המסדרון. רק נחרותיה הקלות של הקטנה מפרות את הדממה החמצמצה שמחניקה את הבית. הוא מרחיב מעט את פתח הדלת. הילדה מפסיקה את נחרותיה בפתאומיות, גורמת לליבו לדלג על פעימה בעודו ממתין לשובם של קולות נשימתה שנדמו. רק לאחר שהטרטור חוזר לקדמותו המונוטונית הוא נסוג מחדרן ויוצא מהבית. הדלת שמאחוריו נטרקת בשקט והוא יורד במדרגות באיטיות של אדם חולה.
אוויר הבוקר של נובמבר כבר קריר. ריח של גשם שעדיין לא ירד עומד באוויר. הוא נכנס למכונית ומתניע. מתוך השיחים, כאילו ארב לו שם כל הלילה, מזנק על הרכב בזעם כלבם של השכנים, שנאוצר מטורף ואלים המנסה לטפס במעלה משטח הדלת החלקלק ולהגיע אל החלון. כלב בן זונה. תמיד תוקף אותו, תמיד, בלי שום סיבה.
הוא מתמרן את המכונית מחוץ לחנייה. לחיצה קטנה קדימה, תנועה מדודה לאחור, לסובב את ההגה שמאלה, להעביר להילוך קדמי ולצאת לדרך. ראש זקוף. אין לחץ. אף אחד לא נובח עליך. אף אחד לא קופץ על הדלת. הנביחות נקטעות בפתאומיות. חבטה קלה נשמעת מכיוון הגלגל. הוא ממשיך לנסוע. זה לא הרגע לדאוג לכלב, זה הרגע לדאוג לך.
הדרך קצרה, הרחובות ריקים. זמן טוב לבדוק כמה שניות הוא מסוגל לנהוג בעיניים עצומות. אם יצליח לשבור את השיא הרופא יגיד שזה כלום, שום דבר, סתם טעות בזימון. השיא עד עכשיו: שש שניות. כבר חודשיים הוא מנסה לשבור אותו בלי הצלחה. ברחוב רחב במיוחד הוא מיישר את הגה המכונית, מוודא שאין אף רכב מלפנים ועוצם עיניים. אחת, שתיים, שלוש... ארבע. עין קטנה נפתחת מעצמה, חריץ צר של אור, רק לוודא שהכל בסדר. הכביש עדיין ריק. הוא נוסע ישר. לא קרה כלום. חבל שהסתכל.
אם היה אמיץ יותר היה שובר את השיא. עכשיו כבר אין טעם להמשיך. כנראה שהוא הולך למות.
|