"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
תיאורית המשברים של אלן דאונז – משבר האינדיבידואציה – איפה הבית שלי?
הסעיף הבא של משבר האינדיבידואציה נוגע בנושא שקרוב לליבי – איפה הבית שלי? או איפה אני מרגישה שהבית שלי. מי שחש שהבית שלו אינו איפה שהוא גר כרגע אלא היכן שגרים הוריו סובל ממשבר אינדיבידואציה, אומר דאונז. אז איפה הבית שלי? במשך שנים אני זוכרת את עצמי מדי פעם אומרת לעצמי "אני רוצה הביתה", גם כאשר הייתי בבית. לא התכוונתי לבית של ההורים כי לא היה כזה. ההורים שלי עברו דירה כל כמה זמן ואמא שלי שבשלב כלשהו נשארה לבדה לא ידעה כיצד שומרים על בית. מה שרציתי היה מקום שמעולם לא היה לי: מקום שבו כל דבר מונח במקומו, שהמצעים תמיד נקיים ושכשאהיה בו אוכל להתפנות כל כולי לציור או לקריאה או לכתיבה בלי לרצות להיות במקום אחר. במשך שנים רציתי תמיד להיות במקום אחר ממה שהייתי: כשהייתי בארץ רציתי להיות בחו"ל, כשהייתי בחו"ל רציתי לחזור ארצה. המקום היחיד שהלב שלי היה מתרווח היה המטוס שהבטיח לי שעוד מעט אהיה במקום אחר (ובנוסף אפשר לי לראות את כל העולם מלמעלה שזה אחד העמדות החביבות עליי), אבל גם שם היה נמאס לי מהר ורציתי כבר להגיע. בשנה האחרונה דברים השתנו ודווקא עקב שינוי אובייקטיבי לחלוטין. פעם ראשונה שאני חיה בדירה שאינה שכורה. הפסקתי לרצות לטוס לאוקספורד או לאיזור האגמים באנגליה. אני כבר לא רוצה לבקר בבריכות בווינה (משום מה הבריכות היו אחד הדברים שהרשימו אותם שם). אין לי אשליה שאוכל לנוח בבית המסודר של אבא שלי בוויסבדן. אני רוצה רק לשבת על השזלונג שקניתי באיקאה ולהסתכל על קריית יובל דרך האדניות שבהן האפונה הריחנית מסתבכת בכובע הנזיר שהתערבב בג'רניום. אז לא, אני לא רוצה לשנות מקום פיזי. אני כמעט בבית סוף כל סוף. כן הייתי רוצה שהבית יהיה יותר מסודר, שאכין כל יום ארוחות קבועות, שארגיש באמת פנויה לצייר ולקרוא ולכתוב, אבל עדיין אני לא יודעת איך עושים את זה. עדיין הבית שלי דומה מדי לבית אמא המבולגן (למרות שאצלי לא מרוחות פיסות בצק על השיש ואין נטיפי סירופ שוקולד על החרסינות). ואולי לא מדובר בכלל על געגוע לבית, אלא על געגוע לאורח חיים שבו אקום בשעה קבועה, אוכל ארוחה מבושלת בשעה קבועה ועם מפית, והכי חשוב אתיישב לצייר או לקרוא או לכתוב ואולי גם לתכנן בתים בשעה קבועה ובין לבין אצא עם הכלבה שלי לטייל בשעות קבועות וכל זה בלי להפוך להיות כמו הדוד שלמה שגם כשהיה מתארח אצל מישהו היה חייב לחטוף תנומה בצהריים. |
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני חושבת שהסיפור שלך מדגים באופן יפה את הקשר בין החוץ ל"פנים".
אני חושבת שזה גם וגם, תארי לך מצב שבו תוכנן בית לפרטי פרטים, עשוי מחומרים לפי השקפתי נניח כמשמרת סביבה, ומתוכנן לפי אופיי ואורחות חיי, ועוד חלק מיוחד בו לחיות, ואני קוראת לו בית, אבל בלב הכי בפנוכו משהוא בי לא מרגיש בו בית, משהוא לא מתחבר לי לגמרי עם תחושת הביתיות החובקת,
ואסביר, לפני כ 5 שנים חיפשתי לי בית במשך כחצי שנה נכנסתי לדירות ובתים לרוב, חלקם היו מקסימים להפליא, ובכ"ז משהוא בהם לא דיבר אלי, יום אחד נכנסתי לדירה סטנדרטית לגמרי, לא מי יודע מה, ונשתלתי במקום, כל כך הרגשתי בית שהכרחתי את המוכרים לעשות מייד הסכם ואני אכן גרה בדירה עד היום,
כך שאולי בית, יש בו גם תחושות, קירות מדברים.
בלב זה לא מספיק, כך נראה לי. בתור ארכיטקטית ותיאורטיקנית של ארכיטקטורה אני חייבת לחשוב שיש משמעות גם לקירות החיצוניים.
בית זה לא בלב ? כשאנחנו אומרים הביתה, לאיזה בית אנחנו בעצם מתכוונים?
כן. זה כל כך משונה, הגעגוע הזה למשהו.
המשפט הזה: "אני רוצה הביתה" -
לפעמים נדמה לי שאנחנו לא מפסיקים להגיד אותו כל החיים.
למרות שיש לנו כתובת ומפתח בכיס.
הבית שלי הוא המקלט שלי.
למה את דהומה? תודה