העגבנייה.
תודות מקרב לב על הרשות שניתנה להשתמש בסיפרים אישיים לכתיבת סיפור זה . כל הזכויות שמורות למחברת אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, להפיץ, לשדר או לקלוט בכל דרך כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה ללא אישור בכתב ממחברת. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר אסור.
כל זה קורה בגלל עגבנייה , חושבת אנצקה וורוביוק בת החמש , וחשה את גל הבחילה שמתרומם בבטנה ומאיים להציפה.העגבנייה, זאת האדומה, המשומרת, הכל כך טעימה, שאותה אכלה אצל שכנתה החביבה ,דודה טניה,היא זאת שאשמה! כך חושבת אנצקה שיושבת על מיטתה,אך בתוך לבה, יודעת בוודאות שהיא עצמה זאת שאשמה. הרי כמעט כל יום אומרת לה סבתא לא לאכול אצל השכנים. זה לא אומר שצריך להתנהג בחוסר נימוס ולסרב ללא שום סיבה. זה גם לא אומר שצריך לספר שסבתא ,היא שלא מרשה. פשוט צריך להגיד: תודה, אני לא רעבה. או כדי להיות ממש ילדה טובה לומר : תודה , זה נראה טעים. אך אכלתי לפני זמן מה . היא ילדה רעה, אין כל ספק. אנצקה שוב חשה בחילה. בזמן האחרון זה קורה לה. מדי פעם היא גם מקיאה. בשקט, כדי שסבתא ששותה תה עם קרובת משפחתה לא תשים לב, היא רצה החוצה, לחצר. שם, בפינה חשוכה, היא מרוקנת את קיבתה שלא מפיקה דבר זולת ריר שקוף ונוזל צהבהב ומר. וכשה סוף סוף פוסקות התכווצויות ,מנגבת אנצקה את פיה בידה, משתדלת לא להרטיב את שרוול שמלתה, ניגשת למתקן המים, פותחת את הברז, שותפת את ידיה ושותה. כאן, בחצר, האוויר בערב קיץ זה, רענן יותר ממה שבדירה הקטנה, על אף שחלונותיה ודלת הכניסה רוב שעות היום והערב פתוחים לרווחה. אנצקה חשה הקלה. רווח לה והבחילה חלפה אך תחושת האשמה לא מרפה. העגבנייה, חושבת אנצקה , הכל בגללה. לא יכולתי לסרב. דודה טניה כל כך חביבה, תמיד מציעה לי משהו טעים ומדברת איתי כמו עם גדולה.מכוון דירתה נשמע הקול המוכר של סבתא שהבחינה בהעדרה. למשמע קולה, אנצקה נדרכת כולה.הצופה מהצד אף היה חושב שהילדה נבהלה. " אנצקה, הביתה! כבר מאוחר! אנצקה..." השם שלה מהדהד בחלל החצר הגדולה ומתערבב בקולות מריבה, בבכי של תינוק , בנביחות כלבים ובקולות רבים נוספים שהבחינה בהם רק עכשיו.מזמן הפסיקה להתייחס להמולה של החצר, התרגלה.בצעדים מהירים,כמעט בריצה,מתפרצת אנצקה לדירתה,משתדלת להראות שמחה ומרוצה.סבתא כבר עסוקה בשטיפת כלים בכיור שבמטבחון המאולתר. מבט אחד מספיק לה כדי להבחיןבחיוורונה של נכדתה. " בואי הנה!" היא מצווה, ואנצקה נעצרת באחת ומתקבת, כנועה."איפה היית? את חוורת. מה, חלית?" סבתא ממשיכה לשאול בלי לחכות לתשובה." תני לגעת במצחך!"יד לחה וקרה נוגעת במצחה ויד אחרת תופסת את שמלתה, מקרבת, ממסמרת אל הרצפה.אנצקה נבוכה. " אין לך חום. את חיוורת כי את לא אוכלת מספיק. שום דבר לא אוכלת הילדה הזאת!"סבתא מסובבת אליה את גבה,וממשיכה: "תרחצי ידיים ולכי לשולחן. הכנתי לך דייסה."הבחילה ששככה מעט , שוב מרימה את ראשה. אנצקה יודעת ששום דבר לא יעזור אך כרגיל היא מנסה, נחושה: "סבתא, אני לא רעבה."" אל תדברי שטויות! את לא אוכלת כלום. תראי את עצמך, כמה שאת חיוורת!"את המשפטים שנאמרים לפחות שלוש פעמים ביום, ותמיד באותה הנחמה, אנצקה יותר ממכירה.היא מסוגלת לדקלם אותם אף מתוך שינה. הבחילה שבה וזוחלת בבית החזה שלה מעלה, נחושה אף היא." אני אספר לאמך ולאביך שאת לא אוכלת" אומרת סבתא, ואנצקה מתעודדת,שוכחת את הבחילה." הם באים?" היא צועקת.משתררת שתיקה רגעית, ולאחר מכן מתמלא המטבחון רעש של כלים הנחבטים זה בזה.אנצקה חשה צריבה בענייה ובלי להוציא הגה בולעת את האכזבה, מפנה לסבתא את גבה.חודשים חלפו מאז ראתה את הריה. היא מתגעגעת, היא כועסת, לפעמים היא ממש עצובה. " את כבר ילדה גדולה. את צריכה להבין שהוריך עסוקים בעבודה. כשיתנו להם חופשה, הם יבואו.ושתדעי, אם לא תתנהגי יפה, הם לא יבואו בכלל."למרות שהפעם דבר לא נאמר,היא שומעת את המילים כאילו נאמרו זה עתה. היא אכן מתנהגת כילדה רעה. ברור שאין לה על מי לכעוס אלא על עצמה. אנצקה שוטפת את ידיה ומתיישבת לבדה ליד השולחן. מראה דייסת הסולת בחלב המהבילה מגביר את הבחילה. אנצקה בולעת את הדייסה החמה, כף אחרי כף, כדי לסיים כמה שיותר מהר בלילה היא מתעוררת אך נדמה לה שכלל לא נרדמה.היא מתיישבת במיטתה, מקיאה ומעירה את סבתה בקריאה חוזרת זהירה.סבתא, שישנה ממש קרוב, במרחק נגיעה, קמה מבוהלת ממיטתה ומגלה שלולית לבנה ומסריחה על הרצפה. בלי להגיד מילה, כעסה ועייפה, היא מנגבת את הנוזלים בעיתונים ישנים, בלאות, מייחלת למנוחה. אחר כך שוטפת את ידיה, חוזרת למיטה ,שוכבת ללא שינה וחושבת שזאת לא הפעם הראשונה שהילדה מקיאה. ומכוון שהילדה בריאה, היא בטח עושה את זה בכוונה.גם אנצקה שוכבת במיטתה, שקטה, אכולת אשמה. ענייה עצומות ועל רקותיה זולגות דמעות.ביד אחת היא מלטפת, בשניה אוחזת בחוזקה את מחמד עיניה-בובתה.
ענת וורוביוק, אישה גדולת מידות, מטופחת מאוד, בשנות הארבעים לחייה יושבת במסעדה באזור תעשיה. במשך שנים היא אוכלת כאן . בשעת ארוחת הצוהריים היא באה, מקבלת את מנתה הרגילה, מגישה למלצרית את התלוש שנותנים לה בחברת היי-טק, מקום עבודתה והולכת, שקטה.מלצרית צעירה ניגשת לשולחנה. ענת מבחינה שהיא חדשה, לא מנוסה. בשקט כהרגלה היא מבקשת להביא את מנתה ולאחר אתנחתא כמתנצלת מוסיפה: "בבקשה, שהסלט יהיה בלי אף פיסת עגבנייה."המלצרית לא שומעת. מרוכזת במשימתה , היא כבר רחוקה.בהמולת המסעדה ענת יושבת בדומיה וממתינה לארוחתה. |