אַתֶּם, שֶׁעוֹד מְעַט תִּגְּעוּ בְּיָדָהּ וְתִקְּחוּ אוֹתָהּ לְאָן שֶׁתִּקְּחוּ, אַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַפְּסַנְתֵּרשֶׁיָּדְעוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בְּגִיל תֵּשַׁע, אֶת כַּדּוּרֵי הַסַּל שֶׁנִּלְפְּתוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָרֶשֶׁת שֶׁסִּנְּנָה חֲלוֹמוֹת וְאֶת הַתַּחְבּוֹשׁוֹת עַל הַפֶּצַע הַמְּדֻמֶּה שֶׁבִּקְצֵה הַבֹּהֶן. צַיְּרוּ בְּדִמְיוֹנְכֶם אֶת יָדָהּ כִּמְשֻׁלַּשׁ זָהָב שֶׁצַּלְעוֹתָיו: כָּרִים עַבְּדוּל גַּ'בַּאר, מוֹצַרְט וֶאֱלֹהִים, וּכְשֶׁתִּרְאוּ אֶת אֶצְבָּעָהּ מוֹרָה עַל הַיָּרֵחַ, אַתֶּם תִּסְתַּכְּלוּ עַל הָאֶצְבַּע.
© כל הזכויות שמורות לרוני סומק
מזמן לא קראתי שיר ענוג כל כך, מלא געגוע ואהבה לילדה מתבגרת שהולכת ומתרחקת מאביה ונותנת ידה בידיהם של מחזריה.
רוני סומק מוציא ספר שירה חדש ומרהיב. השיר הזה צד את עיני ונשמתי ויכולתי לצייר אותו בעיני רוחי. קופידון קטן עם תלתלי זהב, על קצות אצבעות נוגעת בירח באצבע קטנה מכוסת תחבושת קטנטנה עם נשיקה של אבא שמוטבעת עליה, מסמנת שהכאב כבר עבר והחיוך חזר לשפתיה, והצבע חזר ללחייה. הנה כי כן, האב כבר מתגעגע לילדה ההולכת ממנו, מתבגרת וממשיכה את חייה. משהו מחמיץ פה את הלב ויחד עם זאת, גם מחמם אותו כמו בשמיכת פוך שילדים קופצים אליה למיטה בשבת בבוקר, עם אבאמא.
|