תודה לך וולודיה, גם לך.

החדר נחנק ברצועות עשן.

החלל,

חלק מהתופת של אסימוב.

תזכרי?

ליד חלון,

אחוז רעד, ליטפתי.

טיפש אומלל!

היית יושבת,

ליבך - ברזל.

בעוד יום תגרשיני

אולי בקללה,

ידי הרועדת במסדרון אפל,

לשרוול לא תקלע.

אברח, את גופי לצד מדרכה,

אטיל.

פראי!

אשתגע,

בייאוש מייסר.

אין בכך צורך יקירתי.

אהבתי,

כמשקולת כבדה

תלוייה על צווארך -

ממנה לא תיפטרי.

תני לי לנהם

בזעקת הפרדה,

את עלבונתיי המרים.

אם פר מעל מפרך סובל -

יילך לו

לרבוץ במים צוננים.

מלבד אהבתך,

אין לי ים בתבל.

ומאהבתך אין חופשות, גם לבכיינים.

אם פיל עייף שלווה מבקש -

ינוח, הוד מלכותו, בחול הלוהט.

מלבד אהבתך, אין לי שמש,

ואין לי מושג מי את כעת.

לו מישהי הייתה מתאכזרת ככה למשורר,

הוא בעליל, בכסף ותהילה היה מחליף את אהובתו.

ואילו לי,

לא ערב שום צליל,

לבד מצליל שמך המתוק.

לא אירה בראשי.

רעל לא אשתה,

לא אקפוץ אל פיר מדרגות.

בי,

לבד מלהב מבטך.

סכין לא תשלט.

מחר תשכחי שהכתרתיך.

שהאהבה שרפה את נשמתי הפורחת,

והבל ימי הוא קרנבל שטותי.

המרפט את ספרי בסערה ניצחת.

האם העלים היבשים של מילותי,

יצליחו לעצור אותך

בנשימתם השוקקת?

תני לפחות

לרפד ברוך אוושתן

את הליכתך המתרחקת.