כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    החומה

    21 תגובות   יום חמישי, 26/3/09, 10:52

    קראתי השבוע את "הדרך" של קורמאק מקארתי והייתה לי הרגשה לא נוחה. איך לומר, נראה לי קצת חארטה. אחר כך ראיתי את הביקורת הזאת בסימניה והוקל לי. נזכרתי בסקיצה שכתבתי באיזה בוקר לפני כמה חודשים.

     

     

    הסתובבנו בין הדוכנים הריקים. באויר עמד ריח של גשם ועל השבילים הרחוצים לא ראינו שאריות. בעלי הדוכנים נראו משועממים ואיש לא נקרה בדרכנו. אבא, אחרנו, השוק נסגר, אומר יהונתן , צעיר הבנים ואחיו שמואל עונה, ההיפך הגענו מוקדם מדי, תראה איזה נקיון, עוד לא התחילו את היום ואני מחייך במרירות אל תוך צווארון המעיל ואומר חפשו היטב, אין לנו יותר מדי זמן לבזבז. הנערים התפזרו בין הסימטות, מרימים יריעות, הופכים ארגזים ומחפשים. כל דבר, ולו מעט, יכול לשפר את מצבנו כעת. היה עלינו להגיע לירושלים והשוק של רמלה הוא האחרון בדרך. אם לא נמצא כאן משהו נאלץ לסטות ולעבור שוב דרך השדות והבוסתנים ולגנוב פירות מן העצים. בעונה הזו של סוף אביב לא היה הרבה. רוב העצים סיימו את הפריחה ומלבד שקדים ירוקים קטנטנים ומעט חרובים שכבר נקעה נפשנו מהם לא היה ממש מה לקטוף.  

    יהונתן התגנב מדי פעם לשדה של גזר וחזר עמוס קלחים. ריח השומים והבצלים משך אותנו אל השדות אך השומרים הנזעמים הניסו אותנו במטח אבנים. מים לא היה חסר. מאז המלחמה האחרונה נטו השמיים חסד. העננים שבו להצטבר וגשם זלעפות הציף את הארץ גם באמצע הקיץ אך רוב המאגרים לא היו ראויים לשימוש בגלל חומציות האדמה. אספנו בעיקר מי גשם אל כד נביעות גדול ששמואל סחב על הגב. היה לנו מעט מאוד מטען. בעיקר חפצים להם היינו צריכים,  כלים, אולרים, מצת חיכוך, סט כלי תפירה, גרזן ומסור קטן, את חפירה, מעט כלי אוכל ממתכת דהויה ושקיות בד אחדות לאסוף את השלל. את המלח והשמן, שהתגלו כיעילים מאוד בשימור בשר הצייד, חילקנו בינינו. כל אחד סחב קצת. את רוב הבגדים לבשנו על עצמנו ותחתונים וגרביים היינו רוחצים בנחלים הזורמים שניקרו בדרכנו עם פיסת סבון שהלכה והצטמקה.   

    מצאתי תמרים, צועק יהונתן מקצה הרחוב הראשי,  תקרת הפלסטיק מגבירה את קולו ומדגישה את ריקנות השוק. מתחת ליריעת ברזנט מנומרת הוא מצא תמרים, משמשים ושזיפים ששכבו שם זמן רב עד שהצטמקו. קח מה שאפשר ובואו נצא מכאן, אין לנו יותר זמן, אני אומר לנערי החסון המתבונן בי במבט מלא גאווה. יש כאן כמות לא רעה, הוא מחייך וחושף שיניים שלא ראו מברשת חודשים אחדים. כן, אני אומר לו, זה יחזיק אותנו יום יומיים, גבר שלי, לך תקרא לשמואל ונצא לדרך.  

    אחרי יומיים  כשהגענו לשערי ירושלים לא נשאר דבר מן הפירות היבשים. מה שנותר מגשר המיתרים, שנחנך בעבר ברוב הדר, היה עמוד חלוד ומיתרים קרועים כתורן אוניה טרופה. הגשר עצמו שכב מעוקם על צידו ועוברים ושבים עברו מתחתיו בכפיפה. בעלי סוסים וכרכרות שלא יכלו לעבור בפתח הצר נאלצו לבצע עקיפה על מנת להיכנס לעיר. גשם התחיל שוב לרדת. אספתי את הבנים אלי ואמרתי. הגענו. בואו נתפזר. אסור שהשוטרים יראו אותנו יחד. ניפגש בעוד יומיים בכניסה הדרומית למנהרות. זיכרו בנים, סוף העולם אמנם הגיע אך הוא רק פתח לעולמות אחרים. תמיד נמצא איש את רעהו, לא משנה מה יהיה.  

    ואחרי שהם הלכו התבוננתי אל צלליתם המתרחקת וראיתי את עצמי ואת אימם עשרים שנים אחורה. צועדים על אותן מדרכות בלי שיכולנו לראות כי מסביבנו התחילו כבר פעולות ההריסה. משתאים ממטוס חולף ומשמש מחממת, לא קולטים את חומרת המצב. העיר שלנו התפרקה. בתיה התפוררו ובלב האנשים ניצבת חומה גבוהה, שקופה,  בלתי  חדירה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/3/09 18:05:

      צטט: סמדר כרמל 2009-03-29 17:44:45


      כל סוף הוא סוג של התחלה, לא?

      וכל התחלה היא תחילת הסוף. כמו סמל הנחש המחזיק את זנבו בפיו. סמל האין סוף .

        29/3/09 17:44:


      כל סוף הוא סוג של התחלה, לא?

       

       

        29/3/09 17:34:

      צטט: יואל עיני 2009-03-29 13:25:07

      צטט: ניפי 2009-03-28 11:57:04

      עם כל האפור שיש בפוסט הזה, ויש אני יוצאת מוקסמת מהיחסים החזקים והעמוקים שבין האבא ל"גברים" שלו.

      עולה תחושה חזקה של חיבור בלתי תלוי שלא ניתן להפרדה ולא מושפע מכל הבלאגן והקריסה שמסביב. להפך, נראה שהקושי רק מחזק ומזין את הקשר בינהם.

       

      את נפלאה כמו שאת נפלאה! באופן לא מודע הסיפור הוא משל לקשר החזק שלי עם נמרוד ואיתמר ה"גברים" שלי. כי מה היא ההתמודדות אם לא קנה מידה ונסיון למדוד?

      טוב נו זה היה לי ברור

      שזה הם ואתה  צוחק 

       

        29/3/09 13:25:

      צטט: ניפי 2009-03-28 11:57:04

      עם כל האפור שיש בפוסט הזה, ויש אני יוצאת מוקסמת מהיחסים החזקים והעמוקים שבין האבא ל"גברים" שלו.

      עולה תחושה חזקה של חיבור בלתי תלוי שלא ניתן להפרדה ולא מושפע מכל הבלאגן והקריסה שמסביב. להפך, נראה שהקושי רק מחזק ומזין את הקשר בינהם.

       

      את נפלאה כמו שאת נפלאה! באופן לא מודע הסיפור הוא משל לקשר החזק שלי עם נמרוד ואיתמר ה"גברים" שלי. כי מה היא ההתמודדות אם לא קנה מידה ונסיון למדוד?

        29/3/09 13:20:

      צטט: Orrrr 2009-03-28 01:49:48

      איזה יופי אתה כותב. נסחפתי לקרוא הכל, יפה.

      רק רגע, לפעמים את לא קוראת הכל?!

       

        29/3/09 13:19:

      צטט: א י ל ה 2009-03-27 17:26:55


      אפוקליפסה עוד מעט.

                 

      אפוקליפסה מפוכחת.

      ככה אני קוראת את זה.

           

      נעים לקרוא אותך שוב...

      :)         

      אפוקליפסה עוד מעט, לא עכשיו. הערה מבריקה. תודה לך.

      יודעת מה פירוש המילה אפוקליפסה? חזון. אבל אצלנו נתפס כאחרית הימים. אולי בגלל חזון יוחנן.

      נעים, נעים.

        29/3/09 13:16:

      צטט: אפי גבזו 2009-03-26 21:41:10

      יש לך הסבר למה אני קורא את מה שכתבת כבר בפעם התשיעית? אה.. הזה..נו.. העניין עם הסיפורים בספר של אסף ציפור.. כן..

      תודה יואל! זה לא עובר ליד מה שאתה כותב פה.

       

      למה תשע? בוא ונראה: הבנת הנקרא? מעולה. בעיות ראיה? טופלו, יש משקפיים. נשמה תשיעית של חתול? אולי. כי אהבת את 101 שימושים לחתול מת.

      אהמ.. אתה מחפש משהו. משהו שאתה יודע מהו. אז תפסיק לחפש. מצאת את זה. זה אצלך. רק תארגן את זה על הנייר ותעביר לעורך/עורכת לחוות דעת ומקצה שיפורים ויאללה לדפוס. קפיש?

        28/3/09 11:57:

      עם כל האפור שיש בפוסט הזה, ויש

      אני יוצאת מוקסמת מהיחסים החזקים והעמוקים

      שבין האבא ל"גברים" שלו.

       

      עולה תחושה חזקה של חיבור בלתי תלוי

      שלא ניתן להפרדה ולא מושפע מכל הבלאגן והקריסה שמסביב.

       

      להפך, נראה שהקושי רק מחזק ומזין את הקשר

      בינהם.

       

        28/3/09 01:49:
      איזה יופי אתה כותב. נסחפתי לקרוא הכל, יפה.
        27/3/09 17:26:


      אפוקליפסה עוד מעט.

                 

      אפוקליפסה מפוכחת.

      ככה אני קוראת את זה.

           

      נעים לקרוא אותך שוב...

      :)

              

       

       

        26/3/09 21:41:

      צטט: יואל עיני 2009-03-26 20:26:39

      צטט: אפי גבזו 2009-03-26 11:24:42


      כנראה שהיה לך בוקר צבעוני על מנת שתכתוב כזה טקסט אפור ונפלא. רק מלדמיין את הסיטואציה על עצמי וילדיי עושה לי חלושס.. שלא נדע, טפו טפו טפו.

      זה אפור? תקרא את הדרך. שם זה אפור, בוצי, שחור, מאובק, מטונף מכוסה, הכל מכוסה. ובעניין אחר חביבי: שים יד על הספר של אסף ציפור. חדש. המחוננים. חלק מהסיפורים יכולים היו להיות שלך.  בקלות. רק שתדע.

       

      יש לך הסבר למה אני קורא את מה שכתבת כבר בפעם התשיעית? אה.. הזה..נו.. העניין עם הסיפורים בספר של אסף ציפור.. כן..

      תודה יואל! זה לא עובר ליד מה שאתה כותב פה.

       

       

        26/3/09 20:30:

      צטט: ים סוף לוי 2009-03-26 18:07:51


      זה קטע. מסתבר שזה לא משנה על מה אתה כותב. הכל אני אקרא. בלי להפסיק. בהכל אמצא טעם. בדר"כ - הרבה יותר מ מאחד בודד. מגוון.

      קטע.

      איזה יופי של כישרון יש לך. משו.

      עוד, עוד..עוד

      את משו!

        26/3/09 20:29:

      צטט: עליזהלה 2009-03-26 14:01:00

      *

      *

       

        26/3/09 20:28:

      צטט: עו"ד אילנה דור 2009-03-26 11:55:49

       

      יואל,

       

      הפוסט שלך גרם לי לחשוב על כך שיש מי שחוויות החיים הובילו אותו להתייחס לפרידה מאהובים כחלק מהחיים ויש מי שמתייחס לפרידה כזו כסוף העולם. לא יודעת למה

      את צודקת מאוד אילנה. בלתי נפרד. המוות. הפרידה. החיים. אובדן קטן. אובדן גדול. עניין של פרופורציות.

       

        26/3/09 20:26:

      צטט: אפי גבזו 2009-03-26 11:24:42


      כנראה שהיה לך בוקר צבעוני על מנת שתכתוב כזה טקסט אפור ונפלא. רק מלדמיין את הסיטואציה על עצמי וילדיי עושה לי חלושס.. שלא נדע, טפו טפו טפו.

      זה אפור? תקרא את הדרך. שם זה אפור, בוצי, שחור, מאובק, מטונף\ מכוסה, הכל מכוסה. ובעניין אחר חביבי: שים יד על הספר של אסף ציפור. חדש. המחוננים. חלק מהסיפורים יכולים היו להיות שלך.  בקלות. רק שתדע.

       

        26/3/09 20:24:

      צטט: הזוייה 2009-03-26 11:15:55

      בדיוק הבוקר אמרתי לקוֹלֶגָה שלי לעבודה, איך החיים שלנו היו דְּבַשׁ אז בתקופת העוני, כן בעוני שאכלנו לחם עם חמאה. ולא בשר ברוטב רוֹזְמָרִין עם פלפל גרוס בתקופת הקמת המדינה, ואפילו גנבנו תפוזים מפרדסים. היום אנשים אוספים שאריות מהבאסטות בשׁוּק. חזרנו חמישים שנה אחורה מהסיבות הלא נכונות- נואשים, חסרי אִידיֵאוֹלוֹגְיָה. אין לאף אחד אש בעיניים למען מטרה קולקטיבית שהיא הקמת המדינה. המטרה היום היא לשרוד בחלקת האלוהים הקטנה שלך.

      תודה כרגיל על מילותייך שהופכות לגרגרי זהב באוויר המלוח הזה של מדינה אבודה.

      אוף איזו תגובה מורכבת. מערבבת אצלי חיוב ושלילה. אתחיל מהסוף: תודה על גרגירי הזהב במלח. (יש כאלו האוכלים שוקולד עם פתיתי זהב. ) את כותבת מופלאה ואני שמח לקרוא את תגובותיך. תמיד.

       

      כתבת  "החיים שלנו היו דבש"  וההגדרה הלטינית לנוסטלגיה מסתבר היא: "הסתכל אחורה בכאב"  או בעברית פשוטה: אף אחד עוד לא מת מגעגועים. ההיפך. אנחנו מתרפקים עליהם. מסע כומתה? היה כיף לא נורמלי. צנע? אבקת ביצים? תלושי מזון? לדברי אמא שלי זה היה נפלא. התקופה. הצעירות. נדמה שהמוח מוחק/קובר/מחביא חוויות לא נעימות כשהן באות במגע עם זכרונות עבר.

       

      ובכל זאת יש תיקווה. אין אש בעיניים נכון. אך יש רטט מתחת לעור. צריבה לא נעימה . זה לא מספיק לעשות שינוי, נכון. אבל כשזה יתפתח לגרדת נקום ונעשה מעשה.

        26/3/09 18:07:


      זה קטע.

      מסתבר שזה לא משנה על מה אתה כותב.

      הכל אני אקרא.

      בלי להפסיק.

      בהכל אמצא טעם.

      בדר"כ - הרבה יותר מ מאחד בודד.

      מגוון.

       

      קטע.

       

      איזה יופי של כישרון יש לך. משו.

        26/3/09 14:01:
      *
        26/3/09 11:55:
       

      יואל,

       

      הפוסט שלך גרם לי לחשוב על כך שיש מי שחוויות החיים הובילו אותו להתייחס לפרידה מאהובים כחלק מהחיים ויש מי שמתייחס לפרידה כזו כסוף העולם. לא יודעת למה

        26/3/09 11:24:


      כנראה שהיה לך בוקר צבעוני על מנת שתכתוב כזה טקסט אפור ונפלא.

      רק מלדמיין את הסיטואציה על עצמי וילדיי עושה לי חלושס..

      שלא נדע, טפו טפו טפו.

        26/3/09 11:15:

      בדיוק הבוקר אמרתי לקוֹלֶגָה שלי לעבודה, איך החיים שלנו היו דְּבַשׁ אז בתקופת העוני, כן בעוני שאכלנו לחם עם חמאה. ולא בשר ברוטב רוֹזְמָרִין עם פלפל גרוס בתקופת הקמת המדינה, ואפילו גנבנו תפוזים מפרדסים. היום אנשים אוספים שאריות מהבאסטות בשׁוּק. חזרנו חמישים שנה אחורה מהסיבות הלא נכונות- נואשים, חסרי אִידיֵאוֹלוֹגְיָה. אין לאף אחד אש בעיניים למען מטרה קולקטיבית שהיא הקמת המדינה. המטרה היום היא לשרוד בחלקת האלוהים הקטנה שלך.

      תודה כרגיל על מילותייך שהופכות לגרגרי זהב באוויר המלוח הזה של מדינה אבודה.

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין