הוא נולד כקלישאה, כשכפול של רעיון שאותו גילמו עוד מאות שחקנים אחרים; אבל עם השנים דמותו הלכה והתמרקה, ומבעד לכל קמט שנוסף לפניו אפשר לראות את האור שזורח מבפנים, כמו ששר ליאונרד כהן. קלינט איסטווד, שעשה קריירה מגילום דמויות קפוצות פה ומכווצות עיניים שנותנות לאקדחים לדבר, לא מתבייש היום לשיר בפסקול לסרטים שלו, והוא אחד מהבמאים הבודדים שמשתבחים מסרט לסרט. למעשה, קשה לי להצביע היום על במאי פעיל אחר שאני מחכה בקוצר רוח כזה לסרטו הבא.

ב"גראן טורינו" הוא משלים מהלך שהחל עוד ב-1992 עם "בלתי נסלח", של התבוננות לאחור על קריירה עקובה מקטשופ, פוזו קשוחות ומשפטי מחץ קצרים. אז, במערבון העצוב ההוא, המבט לאחור היה זועם ומריר. לא היה סיכוי למחילה. כמו בסופו של כל מערבון הגיבור התפוגג לו אל האופק, רק ששם במרחק לא חיכתה לו שקיעה פסטורלית, אלא חשרת עננים שחורה. הצופים לא זכו לקתרזיס של סיום ופיתרון, כמו נפשו של הגיבור שלא מצאה מנוחה.

17 שנים אחרי, איסטווד הוא עדיין אותו גבר קשוח, אבל ההתייחסות שלו לפרסונה שגילם כל כך הרבה פעמים מפויסת הרבה יותר. יש הרבה רגעים מצחיקים בגראן טורינו, רובם בעקבות אותן מחוות שבעבר סימנו את הגבריות המחושלת שלו - העיניים המתכווצות באיום והשנאה לכל דבר שזז, יהודי, איטלקי או סתם כומר צעיר ורך מבע. הפעם, כשאיסטווד כועס, זה לאו דווקא נגמר במרחץ דמים, אלא פשוט בשלל ניסיונות להעליב את הכומר ולהרחיק מעליו את בני משפחתו.

וולט קובלסקי בגילומו של איסטווד - אי אפשר שלא להיזכר בעוד גבר זועם שחלק אתו את שם המשפחה, סטנלי קובלסקי שגילם מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה" - הוא קשיש ממורמר וכועס. הוא כועס על ילדיו שלא מבינים אותו, על פלישת המלוכסנים לפרבר שלו, על הכומר שרוצה להביא אותו לווידוי. אבל יותר מכל הוא כועס על עצמו. באופן אירוני, את הסוד הגדול והנורא שהוא נושא עמו לא ישמע הכומר הניג'ס, אלא דווקא השכן הצעיר והמלוכסן. בין השניים נוצרת ידידות מוזרה, בעיקר בעקבות ההשתנות הגדולה של פרברי ארה"ב, שהיו ממחוז חפץ נחשק למשכנות מהגרים, רדופי כנופיות.

בעל כורחו - אם כי האמת היא, שאין לו משהו אחר לעשות - נסחף וולט לחיי השכנים שלו, המוטרדים בידי אחת הכנופיות בעיר. במהלך לא מאוד ריאליסטי הוא מתמכר למאכלים האתניים שלהם, עושה אתם על האש ובאופן כללי מחליף אתם צ'פחות, וכשצריך - גם נחלץ למענם ומרביץ מכות במי שצריך. כן, בגיל 78 יש לו עוד הרבה כוח.

ולמרות סיפור הידידות היפה שנרקמת, ודמות הקשיש האחרת שאיסטווד מראה לנו - כזה שכוחו במותניו, שלא לדבר על השכל, ולמרות הבדיחות הקטנות פה ושם - עדיין, אין מחילה. כמו בכל הסרטים שעשה בשנים האחרונות, אין גאולה, וכל הדברים הרעים שעושה אדם הולכים אתו לקברו. "אתה לא יודע מה זה להרוג", הוא מטיח בשכנו הצעיר וצמא הדם. האם איסטווד מביע כאן חרטה על השנים שבילה בקידום מכירות לכלי נשק ובהפיכת האלימות לקולית, מגניבה, מושא לחיקוי של צופים צעירים? ואולי, אולי בעצם הוא מאמין שלכולנו, בני האדם, אין תקנה.