הגשם גמר לטהר את השכונה והפחים הירוקים התיישרו למסדר. מבעד לסורגים נשטפים כתלי הכנסיה זהב של טרום שקיעה והנשימה שלי מתרוממת חגיגית ונקייה. עוד הוא מעט ימלא את הכניסה והוא לא אוהב שאני מתפעלת מכנסיות. בשקט ובעדינות נסגרות הכנפיים והשקיפות נאטמת במשבצות הוילון.

בשעה זו של כבר שקיעה אני מקשיבה. כשיש בצעדים קלילות אני יודעת שיביא פרחים ואני אשמח למרות שכואב לי שמייתמים אותם מהאדמה. וכשיחייך יתמלא העולם שפע והוא ימהר לשים קט סטיבנס והעיניים שלו יזהרו כמו תמיד כשאני מתרגמת לו את המילים והוא אומר שחבל שהוא השתגע ושעכשיו קוראים לו אחמד איסלאם ושהוא כבר לא עושה מוזיקה. אני חושבת שקוראים לו יוסוף ושהוא בטח עושה עכשיו מוזיקה אחרת, אבל אני לא אומרת כדי לא להרגיז עם הרעיונות שלי. הוא תמיד מקשיב למילים ומנתח אותן ואני רק נסחפת עם המנגינה. אני אוהבת שהוא מלמד אותי, כמו כששם את מיכה שטרית ושאל מה זה מסמרים ונוצות ולי עלתה בראש תמונה של רצפת בטון מטונפת בבית מלאכה לפוחלצים והוא ישר אמר שאקשיב להמשך, ציפור שלא עפה, והבנתי הכל.

כשהצעדים שלו כבדים מנבאות המדרגות צרות ואסור שתהיה מוזיקה. בגלל שמרגיז אותו שאני נוגעת במערכת, אני בשקט, מאזינה לחדשות של השכנים ומקווה שהילדים למטה לא ירעישו כדי שאוכל לשמוע גם מה קרה וגם מה יהיה מזג האוויר. כשאני מתאמצת להקשיב לחדשות של השכנים אני מגלה מהר מאד איך הצעדים שלו וזה נותן לי זמן להתארגן עד שהוא מגיע לקומה השלישית.

באוסטריה משפט בזק לאב שכלא את הבת שלו ואנס לה ילדים, הוא מודה והשכנים עוברים להומלסים של ערוץ אחר ולפרסומות. אני מחליקה את המפה ומזקיפה את הנרות בפמוטים, תוהה אם הוא זוכר שהיום לפני חמש שנים ירדתי במדרגות בתחנה המרכזית עם שטר אחד ובלי לאן, והוא ראה מיד שהתחנה לא נראית לי חדשה וגם לא מקבלת והביא לי גלידה ורודה וחייך את הברוכה הבאה שלו. בדרך עצרתי ליד התמונות בדוכן והוא לקח אותי לראות את פסלי העצים בשדרה שמובילה לעירייה ואת השקיעה מציירת תפאורה לדייגים שמטליאים רשתות בנמל. כשירד החושך נבהלתי במבוך הסימטאות בדרך לחלון שמול הכנסיה, חתול מיהר לחכך בי כתמים שחורים, והוא צחק כי בתל אביב אפילו החתולים לא מפחדים, וידעתי שבסוף מוצאים בית.

ביום השנה הקודם היו הצעדים כבדים כשחזר מאוחר ובגלל שהצטערתי שהוא הלך לחברים, כשמיהרתי לחמם את הפסטה שהתקררה, שום דבר לא הצליח. הוא צעק שהאוכל לא טרי ואיך אני רוצה שהוא ישבע אם אין בשר ונתן עם כל היד וגם עם אגרופים והפיל אותי על הרצפה ובעט בבטן שלא מביאה לו ילדים. אני עוטפת את המכסה של הצלי עם מגבות. הרבה אשם הבישול שלי שכמה שאני מלעיטה אותו בתבלינים הטעם שלו נותר חיוור והוא הופך את הצלחת ומעיף את הסיר על הרצפה. הכי חשוב לא לפחד, כלל לא לפחד. כל סימן של פחד מגביר את הכעס והוא נהיה עיוור אלי ואל האהבה שלו שתחזור מיד כשיתפרקו מולקולות האלכוהול בדמו וישטפו אל ממלכת העבר והסליחות. הכי נכון לא להגן על עצמי ולהסתכל לו ישר בעיניים שלא יחשוב לרגע שאני מפחדת. לפעמים גם זה לא עוזר והוא מתרגז וצועק "בת- זונה זה לא מספיק לך" ומנסה לבעוט לי בפנים.

.

הוא מחליק לי טפיחה על התחת, ועל הראש, וצוחק כאילו סיפרתי בדיחה. אני נהנית איתו כדי לא להרגיז. והוא מטלטל את הראש כי לא הזכרתי לו שהיום זה היום. הפחד מתחפר לי בעיניים ומטשטש אותן כמו דמעות. אני מתכופפת עם הראש בין הידיים כדי שלא יראה והרגל שלו מוצאת לי את הגב. סכין נופלת מהשולחן. אני חייבת להרים אותה כי הכי הוא שונא אי סדר, והכי גרוע זה שאחרי שהוא מפרק רעמים הוא מכופף אותי על השולחן וידיו קשות ותוקע את עצמו לתוכי במכת ברק. זה תמיד מרגיע אותו והוא צונח אל הכורסא, מדליק טלוויזיה ונרדם תוך שתי דקות ואז אני יכולה לנקות את הדם מהפנים ואת החומוס מהרצפה. ידיו מתקשות אלי. אני אוספת את הסכין שמתנופפת פתאום להרחיק אותו. הוא שולח אחת שתתפוס את שלי. הסכין נעלמת. הוא צוחק בקול רע. הוא מפסיק לצחוק. הוא מתנדנד משיכרות, ונופל. כדאי לנצל את ההזדמנות. אני חוטפת את הנעליים ואת התיק ומתחמקת באצבעות שקטות לדלת.

.

בחושך של המדרגות אני אורבת לצעדים שלו. אני לא שומעת אותם, לא קלים ולא כבדים. ואין לי לאן. הוא כנראה נרדם. בזהירות אני פותחת את הדלת. לאט ובזהירות. הדלת חורקת את הנשימה. הוא לא זז. מתחתיו מתבייש כתם כהה. אני קוראת לו בלחש. הוא לא עונה. אני מושכת סמרטוט מהחבל, ועוצרת, יותר טוב לא להעיר אותו ולא להרגיז. כשיגמרו המולקולות להתפרק לו בדם הוא יפקח עיניים של סליחות ובחיוכים מתוקים ינשק ויבטיח לקחת אותי לסרט, ואז הוא יזוז כדי שאוכל לנקות. אני מתישבת על הכורסא ומדליקה טלוויזיה, בלי קול. התוכנית שאני אוהבת כבר נגמרה. עכשיו אין תרגום. המואזין קורא לתפילה. בחרו אותו בגלל הקול היפה, אני יודעת, ולא הייתי אומרת את זה. עדשים קרים מהסיר. אחר כך כל הצלי.

הוא לא זז.

אני הופכת אותו.

הוא נופל בכבדות. הוא כבר לא יתעורר. הסכין תקועה די עמוק. אני שולפת אותה בזהירות. הוא מסתכל עלי ועיניו שואלות. אני לא עונה. דרקון החזה שלו רושף בי אש קרה. אני לא מתרגשת והאצבעות מלטפות את הלב שהוא מחבק ובאמצע שלו חקוק השם שלי.

קשה להחדיר את הסכין לחזה. אני הולכת לארגז התפירה ושולפת את המספרים החדשים. אצבע על השוליים. הם חדים. האצבע מדממת, זה נעים. אני רוכנת עליו. המספרים חודרים את עור החזה, חותכים בקלות. אני מקפידה לא לסטות הרבה. זה לא קל, העור מחובר לשכבות שתחתיו. אבל הדוגמא לא מסובכת וגם די גדולה. הצלחתי, אני מיישרת את העור. הוא עבה. אני מורידה מהצד השני את השומן הצהוב ואת שאריות הבשר עם הסכין, שיהיה דק. אני נזהרת לא לפגוע בשכבות העור, אפידרמיס ודרמיס והיפודרמיס קראה להן המורה חסיה. הריח לא נעים אבל המגע חלק. יש לו עור יפה, כמו שוקולד חלב, בלי שערות בכלל. נותרו כמה מקומות לדייק בגזירה, ליד הגבולות. עכשיו זה קל. זה יוצא נהדר, כמו טלאי שמחברים בגיהוץ לבגדים. אני מלטפת את הלב שאש מעליו.

אני ניגשת למראה ומפשילה את החולצה, חושפת את הבטן שלא הביאה ילדים, ואת הקעקוע שאיש לא ראה חוץ ממנו ומהאיש בחנות שנתקלנו בה במקרה ביום השנה הראשון כשעלינו במדרונות המתפתלים משוק האוכל בדיזינגוף סנטר. הוא בחר בשבילי ציפור ולב זהה לשלו והזהיר את האיש שלא יגע לי בבטן ושגם לא יסתכל ונתן לי לעשן כדי שלא יכאב והחזיק לי את היד, והשגיח. במרכז הלב מסתלסל השם שלו באותיות שאני יכולה לראות רק הפוך. אני מורידה את ארגז התפירה מהמדף העליון ומוציאה מחט משולשת לעור. עוד לא השתמשתי בה, בכל זאת כדאי לחטא, מרצדת להבת הנר. הדקירה הראשונה מחרידה, ומטהרת. לוקח לי רגע והנשימה מתיצבת. מתרגלת. עדיף מחט עגולה של ריפוד כי יהיה קשה לשכנע מחטים ישרות לצאת. יש גם מחט כזו בסט שבארגז, גם היא מתלהטת ואחר כך משחירה. הכאב זולג חם ומנחם כמו הכוויות שהייתי אוספת בכפות הידיים כדי להשקיט את המחשבות שאף אחד לא ראה. זה לוקח יותר מדי זמן. אני כבר ממהרת. בארגז הכלים שלו במרפסת תמיד יש סופרגלו. העור שלו נדבק מהר. אנחנו יפים יחד. הלב שלו והלב שלי פונים זה לזה, אני פועמת איתם. הדרקון מגיש לציפור אש של אהבה, היא פורשת כנפיים. אני ממהרת לחלון, היד פוגעת בפמוט, נר נופל על המפה. הדרקון שורף הכל. אני לא מרגישה, הכוויות ישנות. אני קורעת את המשבצות, פותחת רחב את הכנפים השקופות. הכאב מענן את הרעפים ממול. העוגב פועם קרוב, ממריא את הגגות. התריס המסורג נאבק. אני מתעקשת. רגל אחת עולה על האדן. הכנסיה מחכה. ציפורני שמיים מניצות, מתקבצות, גם הן ממתינות. הנה, רגל שנייה, ציפור קטנה שלי, זהו יום החתונה, אל תדאגי, ציפור קטנה, כנסיה זה בסדר, דרקון לא יכול להיות יהודי.

.