כותרות TheMarker >
    ';

    הגיגַי

    אני אולי לא הבלוגיסטית הטבעית (יש דבר כזה?)
    אני מעל גיל 40 (אבל מרגישה הרבה פחות) יש לי ארבעה ילדים, אני דוסית וגרה מעבר לקו הירוק. אני מוגדרת \"מתנחלת\" על פי הגיאוגרפיה, אבל מעניין אותי יותר \"התנחלות בלבבות\" מאשר התיישבות בפיסת קרקע זו או אחרת...
    טוב, אז זה בהחלט מספיק להקדמה. הכרות נוספת בפנים..

    עלילות הדוסית המעופפת - חלק ג - אמריקה!

    5 תגובות   יום חמישי, 26/3/09, 22:17


    תקלות שלא איפשרו לי להיכנס ל"קפה" גרמו לי להשאיר אתכם במתח... התנצלויותיי. 

    בשעה טובה הצלחתי להתחבר בחזרה...

    איפה היינו? 

    פרק א - נחיתה ו... ריצה  

    נחתנו בנמל התעופה של אטלנטה. גשם זלעפות.

    הקברניט הודיע שעדיין לא החליטו לאן לשלוח את המטוס והדקות חולפות...

    קמנו ראשונות מהמושב כדי לפרוץ מתוך המטוס ולנסות להגיע לטיסת ההמשך שעמדה להמריא תוך פחות משעה.

    הזמן חולף - נותרו 50 דקות...

    סוף סוף יוצאים מהמטוס, רצים לטור ונעצרים...

    נראה שמיליוני אנשים מחכים כמונו לטיסות המשך. כולם... יחפים! מראה משעשע למדי! 

    לבסוף גם את הטור הזה עברנו בהצלחה.נותרו כ-30 דקות.

    צריך לרוץ לשער D32.

    עולים לרכבת אוטומטית ומגיעים לאזור D ולתדהמתנו שערה32 היה השער האחרו מכולםן.

    מכירים את התחושה שבה רצים גם כשהגוף כבר לא מסוגל? כך הרגשנו. אחרי לילה ארוך ומתיש כשפתאום נאלצנו לרוץ ריצת מרתון...

    אבל גם לריצה הייתה סוף - הגענו לשער הרשום על כרטיסי העלייה למטוס כ20 דקות לפני המראה.

    אך בכך לא תם הסיפור. על המסך בשער העלייה למטוס כתובה טיסה ליעד אחר - איפשהו במערב ארצות הברית! איפה הטיסה שלנו לאוסטין, טקסס?? העסק מתחיל ממש לעצבן.

    הדיילת, עם פה מלא שיניים ושיער בלונדיני נפוח (נראה לי שזה הקריטריון לבחירת דיילות בארצות הברית) – הודיעה לנו באדישות אדיבה שהטיסה הועברה ל-C30. הייתם מאמינים?זה באזור אחר של נמל התעופה! 

    "ההרים גבוהים בדרך חזרה" ובכל זאת חוזרים בריצה את כל המסלול של שערי D, עולים חזרה על הרכבת האוטומטית והגענו לטרמינל C.

    עם 10 דקות להמראה, הפעם לפחות שיחק לנו המזל! השער שלנו היה הראשון! 

    עלינו למטוס! הצלחנו!

    הגענו למטרה כשנותרו לנו 5 דקות להמראה! לא ייאמן. 

    המשך הטיסה עברה בנעימים. חבורה של אמריקנים עליזים הנעימה את זמננו עם בדיחות וקטעים. אני מוכרחה להגיד שלמרות שאני דוברת אנגלית, לא ממש הבנתי את מה שהם אמרו, אבל הצחוקים שלהם היו משהו! 

    שתיה קלה, חבילת בוטנים (עם סימן של כשרות – יש!) וכבר נוחתים.הגענו לאוסטין.   

    פרק ב – פוגשים את טקסס

    בטקסס, כך אומרים הטקסנים, הכל גדול!

    כמה שהם צודקים.

    הכבישים רחבים, המרחבים אדירים, המכוניות ענקיות מאוחר יותר גילינו שוהלב גדול גם כן. 

    בשיחת הטלפון שאל אותי בעלי מה אני רואה המחלון.

    "ממממ..." אמרתי "דמיין את צומת פולג. רק תוסיף למחלף עוד 5 קומות לגובה!

    מהחלון אכן נראות המכוניות מכוניות (בעיקר ענקיות) כאילו הן עפות בשמים! התמקמנו בחדרים שלנו והתקדמנו אל עבר האוכל...  

    פרק ג' – אוכלים כשר (?) באוסטין טקסס

    טקסס, כך מתברר, הוא לא מקום אידיאלי לאוכל כשר.

    גם לא לאוכל צמחוני. 

    ירדנו ביום הראשון למסעדה. חברתי חגגה על איזה מאכל טקסני טיפוסי. נראה טוב וטעים אבל אני, לכל היותר, אוכל להסתפק בסלט.

    מבט מהיר על התפריט וראיתי שבטקסס – מוסיפים לכל דבר בשר.

    מהמנה הראשונה עד האחרונה (טוב, קצת הגזמתי כאן...)

    בכל מקרה – סלט, סתם סלט, ירקות חתוכים כמו שאנחנו אוהבים בארץ הקודש – לא מגישים בטקסס. הירקות הם אמנם הבסיס אבל על זה מוסיפים גבינה, בשר, רטבים בלתי מוכרים, קרוטונים... בקיצור שדה מוקשים למחפשי כשרות. 

    התפשרתי על "סלט, בלי כלום, בלי גבינה, בלי בשר, בלי רוטב...".

    בהחלט מלבב...  אבל, שלא תחשבו שאני מתלוננת. באמת שלא. זה משעשע... בעיקר כאשר גיליתי שבכל המסעדות הטקסניות שולט ריח כבר של טיגון, בשר וגבינה. מן ריח שכזה שדיכא את כל חוש הטעם שלי.

    אז מה אכלתי במשך השבוע?

    בערב הראשון עדיין לא השתלטתי על העניינים ולכן צעדתי עם חברתי לקניון קרוב.

    חנות המזון היחידה כאן הייתה מעין פיצוציה. מלאתי עגלה מלאה באוכל עם סימן ההכשר האמריקני המוכר OU.

    קצת התביישתי. אישה בגילי עם עגלה שנראתה מתאימה יותר למסיבת פיג'מות של בת טיפשעשרה. אבל התעלמתי מהמבטים המשעשעים ושילמתי על הpringles, שוקולדים, עוגיות ושאר ירקות (ירקות דווקא לא היה). מיותר לציין שחגיגת הפחמימות הזאת לא ממש גרמה לי לתחושות נעימות בבטן!

    בהמשך השבוע ניסיתי את מזלי בהכנת מנה חמה של קוסקוס.

    הפטנט הוא כזה. מכניסים מים לתוך מכונת הקפה, מוציאים את כל האביזרים של הכנת הקפה – נותנים למים הרותחים ליפול לתוך הקומקום (תוך כדי השפרצה על השולחן) ואז שופכים לכלי (שהבאתי מהארץ... כן דוסים לוקחים לחול גם כלים ח"פ, ולפחות כלי פלסטיק אחד עם מכסה). היה בסדר. כמעט חטפתי הרעלת מונו-סודיום גלוטמט... אבל לא רעבתי! 

    במשך השבוע מצבי השתפר. קניתי גם בייגל, גבינת פילדלפיה וסלמון מעושן. עוד אחד מהתפריטים הקבועים של דוסים מעופפים. 

    גולת הכותרת הייתה המסעדה הכשרה של אוסטין. דווקא מומלצת מאד, אפילו לכאלה שאינם אוכלים כשר.. זוהי מסעדה צמחונית הודית בשם Madras pavilion. אם אחד מחבריי לקפה  יגיע אי פעם לאוסטין אשמח לספק פרטים.

    האוכל היה טעים וטרי. הסימן המבטיח ביותר לאיכותו של האוכל היו כמויות הסועדים ההודים שאכלו שם! עבורנו זה היה סימן שהאוכל אינו רק חיקוי. 

    אז זהו – הרבה זבל אכלתי – אבל שרדתי!

    עוד משהו שאני רוצה לציין – זו ההתחשבות של העמיתים האמריקניים שלי. הם כל כך התחשבו וכל כך ניסו לעזור לי עם הבעיות המוזרות שלי. לפעמים התחשבו יותר מאשר... טוב לא אמרתי כלום... 

    שבת... ארוחת שבת נורמליות – זו אמורה הייתה להיות בעיה אמיתית... אבל מקריות חביבה או סייעתא דשמיא (איך שתבחרו לראות את זה) פתרה לי את הבעיה... על כך באחד הפרקים הבאים. 

    פרק געובדים עובדים וגם קצת מבלים

    עבדנו הרבה מאוד.

    גם עם העמיתים האמריקנים וגם בשעות הערות שגופנו כפה עלינו בגלל הjetlag.

    הגבתי למיילים בשעות ביזאריות ומצאתי את עצמי עובדת 14 שעות ויותר. אבל יש פתגם בריטי שאומר – רק עבודה בלי קצת בידור הופך אותך לאדם משעמם ביותר.

    מה עשינו?

    על כך בחלק הבא של הרפתקאות הדוסית המעופפת בטקסס!

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/3/09 10:12:

      מדליק!

      ממתין לשמוע את ההמשך (בעיקר איך היסתדרת בשבת - זה הכי בעייתי בעולם - בעיקר בבתי המלון עם המפתחות האלקטרוניים)

      אגב - אני מצאתי שיטה לשדרג את ה"מנה חמה" - להוסיף קצת נקניק שהבאתי מהארץ - לפירה הדלוח .

      נותן תחושה של גולש.

        27/3/09 17:57:


      הייתי בטקסס פעמיים, (לפני 28 שנים) והדבר המדהים היה המחלפים הרבים (במיוחד מדרום ליוסטון, שם נקרא אז המחלף הגדול ביותר בעולם)

      את אוסטין אני זוכר כעיר קטנה עם בתים מענינים באדריכלות של המאה הקודמת.

      נדמה לי שמערב טקסס מענינת יותר מבחינה תיירותית (מערות קרלסבד,  החולות הלבנים ופארק לאומי ששכחתי את שמו כרגע.

      אני מקווה ששהייתך נעמה שם (למרות העבודה).

        27/3/09 16:25:


      נהניתי מאד מהפוסט הזה, קרן.

      בטקסס אמנם לא ביקרתי עדיין,

      אבל אני זוכרת לרעה את שדות התעופה הענקיים באמריקה עם

      הגייטים המרוחקים מאד, שרצתי אליהם, כדי לא לאחר את הקונקשן.

      לא הייתי מודעת לבעיות העצומות שיש לאוכלי הכשר בחו"ל.

      זה אכן לא פשוט לחפש אוכל כשר בטקסס.

      כיכבתי,

      טלי (מחכה להמשך)

       

        27/3/09 12:53:

      מה שכן, היתה לך חוויה!

      (על הריצה לטיסות המשך - אולי אני אכתוב פעם....)

      *

        26/3/09 23:15:


      נפלא

      ביקרתי בטקסס עשרות פעמים, מקום לא רע..

      כחובב בשר מושבע (שאינו בוחל בבשר גם אם לא מופיעות צמד האותיו OU)

      המקום היה חוויה קלינרית נפלאה

      כמוך,גם לי תמיד, אבל תמיד, היו בעיות עם טיסות ההמשך , המכה ה 11 שאינה כתובה בספרים

      יפה כתבת

       

      טיסה בטוחה הביתה.

      שבת שלום וסוף שבוע נפלא

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קרן אטינגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין