סרט האנימציה "פרספוליס" היוצא בימים אלו ב-DVD, מציג זהות אירנית נוגעת ללב, בימי מהפכת האייטולות העגומה של סוף שנות השבעים. איך זכה הרומן הגרפי, על ילדה מתבגרת להצלחה בינלאומית עולמית   

מאת ארן הרשלג 

כנראה שהשנה החולפת תיזכר כשנת האנימציה הקולנועית הטובה של העשור האחרון, אחרי ש"ואלס עם באשיר" מועמד בימים אלו לאוסקר בעבור הסרט הזר (ולהערכתי הוא גם יזכה); "האביר האפל" המבוסס על קומיקס וגם כן מועמד לאוסקר; ו"פרספוליס", הרומן הגרפי של מרג'ן סטראפי (המתכתב ברמה הטכנית עם "ואלס עם בשיר"), המונה ארבעה כרכים ותורגם ל-24 שפות, שהפך לסרט סינמטקים ומספר את קורותיה של ילדה קטנה באירן, מול השינויים הגדולים והמהפכניים העוברים בארצה. כעת מופץ הסרט לראשונה בישראל ב-DVD, על ידי "הד ארצי", וגם מי שאינם מחבבים סגנון אנימטורי לסרטים, אינם יכולים להתעלם מהעושר הצורני, הטכניקה האיורית, המבנה הסיפורי וההומור העצמי של "פרספוליס, שכונה על ידי סטראפי כסרט הומניסטי. מכיוון שאימי היא בעצמה ילידת אירן, חשבתי שזה יהיה נכון לצפות יחד עימה בסרט. אחרי הכל, הסרט מדבר על פער הדורות בין דור ההורים לדור הילדים, ומציג גם את סבתה של מרג'ן כאורקל המניח בפניה את היסודות לאמונה בעצמה. התוצאות לא איחרו לבוא, כבר בהתחלה הודיעה לי אימי כי שם הסרט "פרספוליס" (פוליס-עיר), הוא על שם עיר הבירה העתיקה של הממלכה הפרסית, בתקופת שלטונו של כורש ויתכן שאף בתקופתו של המלך אחשוורוש. בדקתי בגוגל, היא צדקה.  

ניהיליזם פמיניסטי

למרות ההצלחה הבינלאומית של הסרט, קשה לשים את האצבע על הסיבה המרכזית שהפכה אותו לחביב הקהל. אפשר רק לשער כי מפגשי התרבות, ההומור העצמי, הרגישות המחויכת והסיפור האנושי, הם שהנחילו גשר ללבותיהם של צופים בכל העולם. למרות שסטראפי דואגת להצהיר כי לא מדובר בסרט ביוגרפי, קל לראות הקבלות בין חייה האישיים לסרט. הסרט מציג כאמור את מרג'ן בת העשר, במשפחה בורגנית בטהרן, בשלהי שלטונו של השאה. זכרונות ילדותה מוצגים בשחור לבן, ומראים אותה כתאוות חיים המתפנקת על מותגים מערביים כמו צ'יפס, קטשופ, או אדידס; ותרבות מערבית פופוליסטית בסגנון הבי ג'יז, אבבא ואיירון מיידן. בגיל 14, הוריה החולמים על מהפכה סוציאליסטית, נתקפים חרדה מהשינויים הדתיים ושולחים את בתם היחידה לבית ספר צרפתי בוינה-אוסטריה. על פניו היתה אמורה מרג'ן לקבל את השינוי בידיים פתוחות, אלא שאותה חיבה למערב שהיתה לה כל עוד היתה תושבת אירנית, נעלמה לה כעת כשהחברה שבסביבתה, רואה בה אירנית גולה בלתי רצויה.  אסור לשכוח שלמרות כל התפיסות שלנו לגבי אירן, הנרטיב הסיפורי של הסרט, נשען על מניפסט פמיניסטי אישי ועצמאות מחשבתית של מרג'ן גם כילדה ובעיקר כנערה סוררת וסוערת בוינה. לכאן היא מגיע לאחר שהוריה מנסים להצילה מתוצאות מהפכת האייטולות ב-1979, המזעזעת את התא המשפחתי שלה. לא חסרים בסרט סצינות המציגות אלמנטים פמיניסטיים מוצקים, והבולטת שבהם היא, כאשר מרג'ן רוצה לבעוט במוסכמות הגבריים. האירוע מתחולל כאשר אנשי משמר המהפכה מגיעים לאוניברסיטה, על מנת להנחית על הסטודנטיות חוקים מחמירים חדשים, מרג'ן מחזירה התקפה: "אתה אומר שהצעיפים שלנו קצרים והמכנסיים שלנו לא צנועים, שאנו מתאפרות וכן הלאה. על מנת לצייר אני זקוקה לחופש תנועה, צעיף ארוך יותר יקשה עלי עוד יותר. האם הדת מגינה על גופנו, או שמא היא רק מתנגדת לאפנה. אחינו הסטודנטים לעומת זאת, מתהדרים בתסרוקות ובתלבושות ולפעמים בדיהם צמודים כל כך, שניתן לראות את תחתוניהם. איך זה שאני כאישה, אמורה שלא להגיב למראה בגדיהם ההדוקים, אבל כגבר צעיף קצר יותר עלול לגרות אותי?". למרות זאת, בראיון שנתנה עם יציאת הסרט, אמרה היוצרת, כי היא אינה אוהבת להכניס את הסרט לגטו נשי. סוג כזה של גטאות, היא אומרה, מפחידים אותה והיא מעדיפה לראות את הסרט, לא כסיפור על עצמה אלא כסיפור על האנושות ועל איך לאהוב.

מהי תרבות מערבית