אלבום תמונות ילדות ישן נושן, לא דפדפת בו שנים, המילים שכתב הדפו אותך לשם, להביט בילדה שהיית, בחיוך המבויש ובתמימות המוכרת לך. דמות בשחור לבן אפרורי שכזה, עיניים מלאות אור מציפות געגוע, שיער קצר וגלי מעטר פנים עגולות, מתוקות משהו ושובבות להפליא. כמה רכות יש בילדונת שמביטה אליך..  

צמד המילים "לא השתנית" הצחיק אותך תמיד, הרי דבר ממה שאת היום אינו דומה או מזכיר את מי שהיית. את שולפת תמונה ורצה לראי הקרוב, מצמידה אותה לפנייך ובוחנת. איך אותה שחרחורת שדופה יכולה להיות את? היא מחייכת, העיניים כל כך נוצצות ומדברות, מלאות ברק ורוגע..  

נזכרת בסיטואציות הצילום גם בצחוק אשר במהלכו לא הותיר איש מהסובבים כלעומת שבא. כל מילה שנזרקה לחלל האוויר הפכה לבדיחה ממש בלי להתכוון, ואת דמעת אמיתי. איזה כוח היה צריך להפגין הצלם שלא להיסחף אחר ההמולה שיצרת, לפעמים הרשה לעצמו לצחוק מולך ואת היית מאושרת.. 

מהרהרת בקצב חיים אחר שהכרת, שלוות ילדות צנועה, בית פשוט ומשפחה אוהבת, חברים ושכנים לרוב, דלת פתוחה לחצר ריחנית במיוחד, בית כנסת קרוב, שביל לא סלול בין בתי רכבת, מועדון גן ומגרש משחקים, בית ספר עממי צמוד לאחר דתי, מכולת שכונתית ועשר מדרגות רחבות המובילות לכביש ראשי בעיירת שמש מוארת, זורחת ושוקעת גם יחד..  

שם קלט אותך בעדשת מצלמתו, פוצחת בשירה המוכרת רק לך, ממציאה מילים מטורפות, מבדרת בצחוק את עצמך, ואת יושבה בראש גרם המדרגות. סלעי הנוף הגדולים הסתירו אותו מעט, אך ידעת שהוא שם, מחכה לתמונת חייו. ואת, בחכמה חיכית לרגע שבו יחליף סרט במצלמתו, קיפצת בין הסלעים והבהלת אותו ב-בווו אחד גדול..  

ילדה מטורפת שברגע שכזה לא נותר זכר לביישנותה, מאז חלפו שנים ונותר זיכרון מתוק מימי התום. געגוע מציף אוחז בליבך, לוחש לך מילים שרקמה אותה שחרחורת, ספק את ספק אחרת. מסתירה חיוכך בכף ידיך ממש כפי שנהגת בילדותך, דף אחר דף את סוקרת תמונות מספרות חיים, ילדות אחת נשכחת..