פעם, במאה השלוש עשרה, אחד מחשובי המקובלים, רבי יצחק מעכו אמר: "מי שלא אהב אישה עד מעל לאוזניים, לא יוכל לעולם להבין מה היא עבודה אלוהית, כי כל כולה עבודת אהבה".
הוא הוסיף ואמר: "כיום מנסים "המקובלים" לגרוס שחלילה לו לאדם לאהוב אישה באופן שכזה, כי הדבר יסיטו מעבודת השם".
ובכן אם כך המסקנה שלו היא: שהאלמנט היחיד שנשאר מאהבת האישה עד למעל לאוזניים, הוא מוטיב האוזניים, כי מה שמחנכים כנראה כיום המקובלים הוא כיצד להיות חמור ואף פחות ממנו".
אהבתי את הגישה, הגישה השמה את האשה במקום כל כך אסטרטגי שבלעדיו לא תהה הדת ממעמקים כפי שכוונה מלכתחילה.
מה קרה שם במהלך השנים? מי הזרם הקיצוני שדיכא את הנשים מלמשוך אליהן את תשומת הלב הגברית בגלל חשש בפגיעה בעבודת שמיים? מה גרם לנשים להפוך אנוסות להצטנע תחת שלל חניטות המטשטשות כל אלמנט נשי כ: כיסוי ראש, ביגוד עוטף מדי ושלא נדע מניעת קול שכן "קול אשה ערוותה", מי הוא הסוטה הזה שהחליט כך על נשים?
כנראה אותו האחד, אותו החמור, גם אם מקובל גדול נחשב, שאיך שהוא הרגיש מעט מאויים מהכוח הנשי הזה ששיבש דעתו.
אותו האחד שלא ידע להשתמש ולווסת את מינוניו, אותו האחד שראה בשחור לבן כבטלויזית סלורה עתיקה, האחד שהחליט שמאותו יום בשם השם ידכא נשים ואף יפתח אין ספור נימוקים עמוקים ודתיים לכאורה שפרוייד והקולגות ודאי היו מוצאים להם שם אחר לחלוטין מבשם השם.
כל כך הרבה פסיכולוגיה בדת ולא פעם הפסיכולוגיה שוללת זכויות קולקטיב בשביל להרחיב הדרך לקולקטיב השולט.
מזלי שחלק מהקולקטיב עייף כבר מלחוש המין החזק, באמת מעייף להיות ביג בוס, בעיקר על כמה נשים שמעולם לא הרגישו מנהלות אדמינסטרטיביות של אף אחד, קחו אותי למשרות משרדיות ותאמינו לי, תבינו מדוע עדיף שאעמוד בראש ואתם תסדרו קלסרים על מדף.
שתיים סוכר יהיה נהדר, היום תורך.
גלית. |