כל יום אותו סרט, אותם קולות נפץ מסביב ואותם משחקי מלחמה.

כל יום מקבלים פקודות , מתארגנים ונכנסים ללבנון. (משתדל לא לדבר על זה מפאת בטחון שדה בכל זאת)

בבוקר מגיעים, משתדלים לישון, מארגנים שוב את הציוד ומוכנים ללילה הבא.

יש לנו הרבה מהמשותף דובי, שתי הנשים שלנו בהריון עם הילד הרביעי , אני כבר יודע מה יש לי ואתה לא רוצה לדעת.

מקבלים פקודה וצריך להתארגן ללילה הבא, אתה מתארגן על ה "כלי"/ פומ"ה שלך , כבר חושך.

אני עולה על הפומ"ה שלך ואתה אומר לי ..."בוא איזון, יש פה מקום בשבילך" ואני אומר לך "מה אתה נורמלי,  זה מפחיד שם בפנים ועוד כולנו על אותה הפומ"ה" בצחוק מסוים.

אורי הרס"פ המהולל שלך נוסע איתך (כי הרי אתם לא עוזבים אחד השני), גם אורי אומר לי "בוא איזון, יש לך יהיה לך כייף...".

חושך, השיירה מוכנה לכניסה פנימה ואט אט כלי אחרי כלי נכנס ללבנון.

לילה שקט יחסית, אבל הגיע הבוקר וברור שלהשאר שם בצורה כזאת זה לא טוב.

אנחנו מקבלים דיווח בקשר שכלי אחד שנכנס לעמק עיון "חטף" טיל וכנראה הנהג פצוע קשה (אחרי זה הבנו שהוא נהרג לצערנו), ידענו שזה בשיירה שלך דובי.

אתה ניגשת עם הכלי שלך לנסות לחלץ את הטנק שנפגע ושם תוך שניות אחדות גם אתם חטפתם. שמענו דיווח שאומר לנו 2 פצועים קשה, 4 בינוני ו 2 קל וכמו כן הוא מוסיף - "קודקוד פצוע קשה". שמעתי את הדיווח הזה בקשר, אפיל הקלטתי אותו עם המכשיר הסלולארי שלי.

היה לי קשה לשמוע את זה. מיד הבנו שהעניין שם הסתבך ועכשיו חשוב היה לי שהפצוע הקשה הזה זה לא יותר גרוע.

במקביל התחילו להניע את המערכת לחילוץ הכלי שלכם ושאר הכלים הפגועים מהקרב. פינוי מוסק כבר בהיכון. היה לי קשה להבין את זה. שאותו כלי שעליתי עליו כמה שעות קודם בכדי להיפרד חטף ולך תדע מה קורה עם הצוות שם.

הצוות יוצא חזרה לכיוון ישראל ע"י טנק אחר שחילץ אתכם (ומזל שלא ירה עליכם), אורי מתגלה כגיבור אמיתי (לא שלא ידענו על זה קודם) אורי (מקבל על זה גם עיטור העוז) חילץ כל כולכם לפי מה שהבנו והציל את החיים שלכם (גם ע"י העברת דיווחים, גם ע"י טיפול רפואי).

אתם בארץ, משם אתם מפונים לבתי חולים, אני רואה את המסוק שלוקח אותך. מבין שאתה חי וזה קודם כל היה חשוב לי !

את המלחמה שלנו אנחנו ממשיכים ואתם בבתי חולים, מעבירים את הימים הללו כמו שאר הימים. בתחומי מדינת ישראל אין שקט לחיילים כי גם שם "חוטפים" קטיושות. התסכול , תסכול אמיתי שאין מישהו שם שמכוון את הצבא הנפלא שלנו!

מצאתי התכתבות ב FRESH על הקרב שהיה שם - לחצו כאן

אני יודע שההתכתבות לא מחמיאה לנו, חלק מהדברים שם בכלל לא נכונים. אם כתוב שם משהו על הצבא אני מכוון את זה לפיקוד ! עד רמת המג"ד ובטח המ"פ היינו מקבלים הוראות ומיישמים.

"הפסקת אש" זה מה שאמרו לנו ערב לפני הבוקר שהיו אמורים ליישם את הפסקת האש.

הבנו שהערב הזה כל צד ינסה לנצל ולהרוויח עוד כמה נקודות (טיפשיות).

מוציאים את הכלים שנשארו תקועים בשטח, מחזירים גם אותם הביתה.

הפסקת אש! פה ושם עוד קטיושה, אבל אנחנו כבר מריחים את הבית , האישה והילדים.

לאט לאט מגיעים ומופיעים להם מובילים ושוב חוסר ודאות כי אולי יחזיקו אותנו עוד קצת ואולי בכוננות אחרת , אבל ההוראה יצאה ! לשחרר כמה שיותר מהר הביתה את המילואים.

אז מקפלים את מה שבנינו בשטחי כינוס, מעלים את הכלים על המובילים שמחזירים אותם לימ"ח. עולים על האוטובוסים בחסות החשכה ומגיעים לימ"ח.

איזה כייף! לא צריך להסתובב עם קסדה ושכפ"צ! אנחנו בימ"ח וזה מתחיל להיות אמיתי שחוזרים הביתה.

נכון יש "ים" עבודה לקפל את הכל ולהחזיר לכוננות, אבל הכל "קטן" עלינו, העיקר בלי קסדות ושכפ"צים והעיקר שנראה את הבית.

יוצאים הביתה בערב, עוצרים בדרך החבר'ה לשתות ומורידים כל אחד בבית שלו.

אחר 3 שעות נסיעה אני בבית, פותח את הדלת, אשתי עם הילדים, ההורים שלי וחמותי מחכים לי , עובר סבב התנפלות של הילדים שלי הגדולים, מחבק ומנשק את האישה ובודק מה מצב הבטן שלה, מסתכל על נויה (הקטנה) והיא מסתכלת אלי, היא לא רוצה לבוא , לא הכירה אותי עם הזקן :-). קראתי לה כמו שרק היא מכירה ופתאום הצליל נשמע לה מוכר...

"זה אבא" היא בטח אמרה לעצמה ומאותו רגע לא רצתה לעזוב אותי ! לא לאמא לא לסבא או סבתא , רק את אבא ! שלא יעלם לה שוב.

נחים, נהנים עם המשפחה , כי ברור שכבר צריך להתחיל להתארגן לחזור בכדי לסדר את הציוד למקום.

אחרי כמה חודשים נולד לדובי בנו הרביעי, הוא הצליח להיות בברית בין שיקום לשיקום ולנו נולדהמיקה (הרביעית ואולי לא האחרונה :-) )

לכל אחד יש את הדובי שלו , לנויה הקטנה יש דובי שאיתו היא ישנה, יש דובי בקשר שזה דחפור ולי יש את דובי החבר !

את הכוכבים שלי אני מעניק לכל אותםההרוגים שחרפו נפשם להגנת המולדת !

להחלמת כל הפצועים ולהשבת כל החטופים והנעדים הביתה במהרה !

בשבילי הכוכב שלי זה אתם !

ורק שלא תהייה עוד מלחמה!