פודזי לימדה אותי לנתק ג'נדר שהטבע העניק לנו מהתפקודים ותכונות האישיות שכביכול אמורות להיות לנו.

אבל אני יודע שאני רוצה רוך ומתיקות שאפשר למצוא בעיקר אצל נשים.

מי יודע, אולי יום אחד אני אוכל גם להתחבר לגבר שמרגיש כזה. המשיכה הפיזית כבר קיימת. הייתה קיימת מאז ומתמיד.

אבל משהו שם לא מרגיש לי נכון לגמרי.

את כזאת. בראש ובראשונה זה בקול שלך. בצחוק המיוחד לך.

בנעימות הזאת שמתפזרת כמו בושם ומרגיעה וממתיקה בדיוק במינון הנכון.

וזה ממיס ומרגיע. זה כוח חזק שהוא אנטי-כוח.

הרי בתכלס הכוח המשמעותי ביותר אמור להיות כוח הזרוע. אבל יש כל כך הרבה סוגי כוחות אחרים שמשפיעים על התנועה בעולם ועל התנועה  האנושית.

ואת חזקה כי את מכילה וסופגת. וממשיכה ללכת כמו במלחמתו של גנדי. ואני הכובש הבריטי שלך. או יותר נכון הרעלים והסכינים שבי.

:)

מצד אחד, אני מרגיש שאני נורא רעב. אני רואה בך כלי אפשרי להרבה צרכים שלי. אבל לפעמים, או אולי אפילו יותר מלפעמים. אולי הרבה פעמים. אני רוצה לעשות אותך שמחה. רוצה לעשות לך טוב. רוצה להיות באותם רגעים כלי בידייך כדי למלא אותך באור מבפנים.

אל תפחדי. אני אקבל כל קונסטלציה שתהיה. הלכתי צעד אחורה. וגם אם תהיינה כמה נגיעות מועטות ואחרי זה ניתוק לתמיד אני אסתפק בזה.

כי שום דבר לא יותר גרוע מהתהיות על איך ומה. יש כל כך הרבה ספרים שנכתבו על החמצות. יש כל כך הרבה זוגות כתפיים שענקים כמונו עליהם לטפס עליהן.

אני אברך על כל נגיעה שלך בחיים שלי. אבל שתהיה נגיעה אמיתית.

תתני מה שתוכלי לתת אבל שיהיה אמיתי. מוגשם.