אח שלי יקר,

אני הולכת לנצל אותך.

אני מודיעה מעכשיו שזה לא יהיה מכתב הדורש בשלומך או תוהה את מי הדיחו בהישרדות והאם עדיין יש מלחמה בארץ.

בארץ.

עוד כמה שעות אני בארץ. המכתב יגיע אחרי. המהות שלי תגיע הרבה אחרי שניהם. 

מקווה שאתה מכין את עצמך לכל התמונות והחפירות האינסופיות של אחת שחזרה מטיול ארוך. 

אבל בינתיים, אני צריכה תיעוד לכל מה שעובר לי בראש ברגעים אלו. תיעוד למחשבות ומישהו שישגיח.

בחרתי בך. איך לא, אתה אח שלי.

הפעם אני חייבת לנצח במלחמה הקשה הזו. ואני צריכה אותך בהגנה ובהתקפה שלי. אתה צריך לשמור עלי שכל מה שאני הולכת לכתוב פה וכל כך אמיתי מבחינתי נכון לעכשיו לא ינזל לי בין הידיים. אם זה קורה, אני סומכת עליך שתוריד לי סטירה כדי שאתנער בזמן. וכן, אני מרשה לך להנות בזמן שאתה עושה את זה.

סבבה?

יאללה.

אני רוצה לגור ליד הים. אני צריכה את קו האופק הכחול הזה בזווית של העין מתהווה לו שם במקביל לרעידות האדמה של החיים שלי.

ולשחות. אני רצינית לגמרי. חדר כושר זה נחמד והסיכוי שלי לפגוש גברים מסוקסים יותר גדול אומנם אבל יש משהו בשחייה שמנתק אותי ומפנה אצלי מקום בפנים. שמכניס אותי לתיפוף בקצב הנכון של החיים. לשחות. בים. פעם בשבוע.

אני גם רוצה להיות פחות אדישה וצינית. נשבר לי הזין מזה. נמאס לי לתרץ את האדישות הזו בגלל פחד שיפגעו בי. אני יכולה להיפגע. אני רוצה לבוא לאנשים עם לב פתוח. עם נשמה מקבלת. עם עיניים בהירות.

אני רוצה לאכול ארוחות בוקר גדולות. כמו בטיול. עם ביצה מקושקשת וסלט ירקות וגבינה (התגעגעתי נורא לקוטג' של הארץ) ולחם פרוס ומיץ תפוזים. רוצה ארוחת בוקר ענקית ולאכול אותה לאט לאט. לא מול הטלויזיה.

לשתות פחות קפה ויותר ג'ינג'ר האני למון טי.

רוצה בלי לחץ. לבחור את היום שלי ואת המטלות שלי. ושיהיו הרבה הפסקות בין לבין. אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף תהומי. אין שום דבר לא בסדר בללכת ב-5 הביתה.

אני רוצה לראות פחות טלויזיה. חצי שנה לא ראיתי טלויזיה וזה לא הפריע לי לרגע.

אני רוצה להמשיך לעשות יוגה. רוצה לא לשכוח לעולם מה זה עשה לי ולאילו קסמים נחשפתי בזכותה. קסמי היקום. רוצה לזכור שזו לא הייתה אחיזת עיניים.

אני רוצה לחיות בטבע. ואם זה יהיה מסובך מידי, אז לפחות לצאת מת"א כל סופ"ש.

אני רוצה לעמוד על קצה של משהו לראות רחוק ושקוף.

אני רוצה להתרגש מהדברים הקטנים. מלראות זוג זקנים אוחזים ידיים, מללכת יחפה על החול, ממקלחת חמה ביום קר, ממוזיקה, מאנשים מוזרים, מציפור שחולפת לידי כשאני מהלכת בענן זיהום האוויר שמרחף בתל אביב.

אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלה. לא לתת להן לעבור לידי. מגיע לי להרגיש את העכשיו.

נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פתטית.

רוצה להתרגש.

אני רוצה שכל יום ירגיש כמו שבת. אפילו אם יש מה לעשות, רוצה להרגיש את קדושת השבת תוך כדי עשייה. 

אני רוצה אהבה. יותר מידי זמן הפרידה מXXX הייתה תירוץ לחומות. ועכשיו, אחרי שלמדתי לאהוב את עצמי אהבת אמת, אני יודעת שאני מסוגלת ליותר מאשר מבט-צחקוק-נשיקה-זיון-צא-לי-מהמיטה.

אני רוצה לבחור את החברים שלי. רוצה להישען עליהם ולהיות סלע בשבילם. לנצח. 

אני רוצה לקרוא יותר, להחליק על הרולר יותר, להיות בקשר טוב עם ההורים, לראות יותר את סבתא. לסלוח לאבא. לסלוח לעצמי שאני חושבת שאני צריכה לסלוח לו. הוא פשוט מי שהוא. וזה בסדר.

אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד יותר את האמת.

להתבייש פחות. להאיר יותר.

להקשיב.

לדבר.

להרגיש כמו אז, שיצאתי מהמרפסת שלי בחוף צ'פורה שבגואה בבוקר חם ומלטף לא שונה מהבוקר של אתמול או של מחר והסתכלתי סביבי ופתאום גיליתי רגש חדש. אושר עילאי. לראשונה בחיי.

אני רוצה לזכור את הרגש הזה. להרגיש אותו.

רוצה לגלות רגשות חדשים. 

רוצה להיות מיוחדת. אני מיוחדת.

רוצה תמיד לשים את עצמי במקום הראשון. יש שיקראו לזה אנוכיות אבל אני קוראת לזה האמת שלי. זה לא אומר שאני לא אהיה פה בשביל אחרים..אבל אני אהיה פה קודם כל בשביל עצמי. אני הכי חשובה.

רוצה לקום כל בוקר ליום מעניין. לא צפוי. כל יום. בלי שיגרה. גם בתוך השיגרה.

אני לא רוצה להשתעמם יותר. לעולם.

אני רוצה להמשיך להאמין שיש אלוהים. אלוהים זה אני. אני זה אלוהים. אני יכולה לעשות הכל. הכל. 

אבל בכל מקרה אחי היקר, מה שאני הכי רוצה עכשיו... זה להישאר פה.

אני בבית.