לישראל לא מגיע לעלות

חיים ברעם עוד חי?

עם השנים אני הופך יותר ויותר כמוהו בכל הקשור לראייתי את הכדורגל.

אני מניח שגם בכל הנוגע לראיית עולם כללית אנחנו מתקרבים.

ברצלונה של השנה היא קבוצה חלומית.

היא קבוצה שמאחורי כל גול שלה יש סיפור.

היא הסיבה שעדיין מעניין אותי לראות כדורגל ולא רק את המסביב לו.

ככה אני רוצה לראות את נבחרת ישראל שלי.

אבל אני מציאותי. לכך אני רוצה שנבחרת ישראל תשאף.

נצחון או העפלה לטורניר כלשהו - כשחושבים על כך באמת הם חלולים.

אז עוד כמה כדורים ברשת כלשהי. נטול תכלית אמיתית. מה שבאמת בעל משמעות הוא היופי. ההגעה לאותו קליימקס של גול. היצירתיות. התנועות היפ]ות והחוכמה.

יש דברים שראוי לנצח בכל מחיר.

מלחמות.

מאבקי שכר.

מאבקים ציבוריים על מה שצודק.

מלחמה צודקת בבריון התורן המופיע בחייך.

אבל כדורגל הוא לא מלחמה.

הוא משחק. ותו לא. אין בו השפעה אמיתית על מהות מהדינה והלאום.

כולה כמה כדורים יותר או פחות ברשת.

אבל אולי בגלל זה אני כל כך שונה. מעולם לא הצלחתי להחזיק באהדה ממושכת לאף קבוצה ישראלית.

זה התחיל בהפועל פתח תקוה - הקבוצה הדומיננטית של עיר הולדתי.

המשיך בבית" ירושלים - בשל הכדורגל המדהים בתקופת החזרה של אוחנה לארץ יחד עם פישונט ושאלוי וגם עוד נדברך במרד הנעורים נגד אבא שלי.

ונגמר, בינתיים בהפועל ת"א. גם בשביל שלום בית וגם כי זה המקום הטבעי לעוד לבנבן-אוהב-ערבים-שמאלני-הומו-מזדיין-בתחת-יענו-נלחם-בשביל-השכבות-החלשות-אבל-מסתכל-עליהן-בעליונות-מלמעלה כמוני.

אבל קשה לי איתה. כמה שמחתי כששום הגיע עם פילוסופיית ה-4:3 שהצהיר עליה.

ה-1:0 הקטן הזה - פיכס. לא מבין איך זאת יכולה להיות פילוסופיה של מועדון. הנשמה שלו. ועוד מועדון עם זרמים תת קרקעיים כל כך אנרכיסטיים בתוכו. אבל זה הדור של אבא עוד הנחיל לנו. מה לעשות.

כדבריו: "הפועל תמיד היו הקבוצה של ההגנה הכי טובה ומכבי של ההגנה הכי טובה". כן. גם אוהדי הפועל שומרי מסורת. מסתבר.

אבל בלב אני יודע שלא ממש אכפת לי אם הפועל תפסיד או תנצח.

אני פטישיסט של יופי.

בגלל זה אני גם כל כך שונה מהאוהדים של הליכוד.

אני פטישיסט של יופי של רעיונות. ולא של שמות.

אז נעלה או לא נעלה? אני לא יודע אם כל כך אכפת לי. זתומרת כן אכפת לי. עדיין תמיד קיים שם האלמנט העצבני שבטוח שנפסיד ומקלל כל שחקן על המשכורת שהוא מקבל ועל חוסר היכולת שלו לחבר שני פסים.

אבל תכלס, אני מתקרב לדרגה רוחנית של להיות תמיד רק בעד הכדורגל היפה.

גם אם זה יהיה מצד קבוצות שלמדתי לשנוא. מכבי "גרמניה" ת"א, ריאל, מילאן. כאלה.

או שלא. ימים והתפתחות רוחנית של צופה כדורגל יגידו.