את המתח וההתרגשות אני זוכר עד היום. סבא שותק. הפנים שלו, הטובות, שתמיד קרן מהם  אור, היו חתומות והוא צפה אל איזה אופק לא נודע. העיניים העייפות שלו נצצו. מחר בבוקר, הוא אמר, מחר הוא עומד להגיע. אח שלו. ממנו נפרד לפני שנים ארוכות, הרבה לפני שנולדתי, קיבל סוף סוף אישור יציאה מגבולות הכלא הסובייטי ועומד לנחות לפנות בוקר בנמל התעופה בן גוריון.

הייתי ילד. אמצע שנות השבעים. העולים הגיעו אז בטפטוף. המשטר היה מערים קשיים, מתנכל לכל מי שהגיש בקשה לרשיון יציאה. סבא התהלך בחדרון הקטן ששימש כסלון, משרד וחדר שינה, כסהרורי. על השולחן שתמיד היו מפוזרים עליו ספרים ומכתבים הייתה מונחת החבילה שהוא הכין בהתרגשות אצורה לאחיו האהוב.

היה שם סידור תפילה עם הקדשה שהוא כתב לאחיו הצעיר ממנו בכמה שנים. זוג תפילין חדשות. טלית ועוד אי אלו פריטי דת.

גם ההורים שלי התרגשו. אני זוכר עדיין את שיחות הטלפון, את הלחישות שהיו מתקיימות בשעות בוקר מוקדמות בינם לבין קרוב משפחה זה או אחר, שנותר עדיין אי שם מעבר למסך הברזל, שיחה שנערכה, הם אמרו לי, ממשרד הדואר במוסקווה, כי לא הייתה אפשרות לבצע מהטלפון בבית שיחות חוץ. או שאולי היא התקיימה מהבית אבל הייתה נתונה להאזנה כי כדי לקיים אותה היה צורך בהזמנה ואישור.

ובבוקר, כשהתעוררתי, הוא כבר עמד שם בסלון, הדוד שמעון, אח של סבא שלי. גלוי ראש, רעמת השיער הלבנה שלו אסופה לאחור, מוצק,  ופנים שכל כך דמו לפנים של סבא. רק נטולות זקן.

וסבא מחזיק אותו בידיו, לא שבע מלהתבונן בו, יכוליות שהוא בוכה? מנסה להשלים בעיניו את כל פער השנים האבודות. הקרובים האבודים.

ואז סבא הגיש לו את החבילה, משוכנע שעכשיו, ללא אימת המשטר, אח שלו ישמח לחזור אל חיק היהדות ממנה הוא נותק כשישים שנה קודם לכן.

אבל למרות האהבה הגדולה  ששררה ביניהם, שבאה לידי ביטוי עוד בשנים שסבא חי ברוסיה וישב שם בכלא למען היהדות, אני ראיתי את הדוד שמעון מסרב. הוא אמר שאחרי המראות שהוא ראה שם, בחזית הגרמנית, הוא לא מאמין עוד בקיומו של האל.

הוא אמר שאחרי שהוא שב אל העיירה, רכוב על טנק סובייטי,  וגילה איך רצחו הגרמנים את ההורים, בשיתוף פעולה מלא של השכנים הגויים בעיירה, איך הוא אסף עדויות, ואיך הם ירו על ההורים ועל שאר התושבים היהודים, לאחר שקודם לכן הם ציוו עליהם לחפור את הבור, ואת ההורים של סבתא הם שרפו בבית הכנסת ביחד עם ספרי התורה, הוא לא מאמין עוד שיתכן שיש אלוקים.

והוא אמר, שאם למרות הכל הוא טועה, ויש אלוקים שאיפשר זאת, הוא לא רוצה להתפלל אליו.

סבא היה המום, מוכה הלם ואלם. הוא לא ציפה שאחיו הצעיר שאיתו הוא למד ב'חיידר' בעיירה הקטנה ברוסיה הלבנה עוד טרם ההפיכה, ישמיע מילים כה נחרצות שניתן היה לראות איך הם צרבו את נשמתו של סבא ז"ל, כאילו מישהו הניח על בשרו החשוף ברזל מלובן. בתמימותו הוא חשב שכאן, בארץ הקודש, ארץ חמדת אבות, שבה יהודים יכולים לקיים את מצוות הדת בלי פחד, אח שלו ישמח על ההזדמנות שניתנה לו לשוב אל חיקה. הכאב והאכזבה היו קשים מנשוא. הוא ניסה להתווכח, אבל משנוכח שזה מאבק אבוד, ושהדוד שמעון שקורץ מאותו חומר גנטי שממנו עוצב הוא עצמו, שעקשנות רעיונית הייתה רק אחת ממאפייניו, מסרב, הוא נדם, אסף את החבילה ומעולם לא דיבר על כך עוד, אם כי עד יום מותו הוא קיווה ששמעון אחיו יתעשת ויחזור בתשובה. זה היה חלומו הגדול, ולעולם לא נדע אם חלום זה התממש אולי ברגעי חייו האחרונים של הדוד שמעון, כשהוא הבין שזה הסוף.

אני הייתי נוכח שם בחדר, עד אילם לדו שיח. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, שנחשפתי לסיפורי השואה המצמררים, לשמות שעד אז היו לחלוטין מופשטים בשבילי, והיוו רק תמונות דהויות באלבום ועוד תמונה ממוסגרת על הקיר,  ולאפשרות שיתכן כי בנאדם נורמלי יתכחש לאמת הבלתי מעורערת שבדת היהודית.

הדוד שמעון, שמעולם לא היה קומוניסט, ששלח את כתביו בדפים דקים, מגולגלים בתוך החלל שבדפנות ארגזי קרטון אל העולם המערבי, החופשי, כשזה עוד היה כרוך בסכנה להשלח לכלא בסיביר, ופעם ראיתי אפילו מאמר ביקורת על אחד הספרים שלו באיזה טור  ספרותי ב'הארץ', מיהר להתערות במדינה. למרות גילו המתקדם הוא לא עשה לעצמו הנחות, הלך לאולפן, התעקש להשתלט על השפה, מנדנד לנו, במבטא מצחיק ועם מילון, עט ומחברת ביד על פרוש ומשמעות של מילה זו או אחרת, הוא אהב לטייל ברגל, ואני הייתי מצטרף אליו, מתפעל מכמות הידע שלו, מהזיהוי של כל עץ וציפור בשמות שלהם. הוא סיפר לי על הלחימה העיקשת, העקובה מדם שלהם במלחמה, על היותו מהנדס של מסילות ברזל, על היותו הומוניסט אבל - שאין לו כל בעיה מצפונית - וזה זיעזע אותי - להטיל פצצה שתחסל עיר גרמנית שלמה.

הוא למד את המפה הפוליטית בארץ, נטה ימינה, אבל לא יודע אם הוא באמת סמך על איזשהיא מפלגה, או דמות פוליטית, כתב, קרא, בילה בספריות. הייתה לו ספריה ענקית שאותה הוא תרם, בצוואה שנפתחה לאחר מותו, לספריה העירונית בעיר  הדרומית שהפכה למקום מגוריו.

הוא היה מגיע אלינו לשבתות וחגים, מנהל עם אבא ויכוחים סוערים. אמא שלי אומרת שהמפגש הזה ביני לבינו הוא זה שזרע את תולעת הספקות שכירסמה מאז בנשמתי, אינה נותנת מנוח. ואם זה נכון, אני זוקף זאת לזכותו.

בשנים שעברו ראיתי אותו מעט, כי כבר חייתי במדינה אחרת, ראיתי אותו לבוש שחורים בלוויה של אבא ז"ל. הפנים שלו היו אכולות צער.

סבא נפטר שנים קודם לכן. סבא שהייתי כה קרוב אליו, שישנתי איתו בחדר מאז שסבתא נפטרה ועד שעזבתי את הבית כדי ללמוד בישיבה. לא הייתי בארץ כשהוא נפטר, אבל הבנתי שהדוד שמעון לקח את זה קשה. הוא הפך לדמות מוכרת, מנהיגותית, בחוגים שלו, סייע רבות לעולים החדשים שהחלו להגיע אל המדינה עם פתיחת שערי בריה"מ.

למרות גילו המאד מתקדם הוא הקפיד ללכת ברגל, לשחות. ואז, ללא כל התראה מוקדמת הוא חלה ונפטר בתוך מספר ימים.

לדוד שמעון לא היו ילדים.