רוטשילד פינת הרצל -הסיפור הרומנטי לשבת - בסימן 100 שנות ת"א

לצפייה במסך מלא

רוטשילד פינת הרצל -הסיפור הרומנטי לשבת - בסימן 100 שנות ת"א

‎49

יחסים

103 תגובות יום שבת, 28/3/09, 11:07

לגמתי מכוס הערק הלבנבן וחייכתי. המזל לצדי היום, ועל זאת העידה ערמת המטבעות שהלכה וגדלה על שולחן הקזינו מולי. כמה חבל שאצטרך לקטוע כל זאת ולמהר הביתה לארוחת ליל שבת, אחרת אבא פשוט יהרוג אותי. "רוטשילד פינת הרצל, ומהר!" אמרתי לנהג הדיליז'נס. "תגיד פשוט בית שלוש...", צחק הנהג.

כן, במקרים האלה נהניתי להיות הלל, הבן של יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב. כמובן, בפעמים שבהן הפסדתי כסף רב בקזינו פחות נהניתי להיות שלוש. ידעתי שאיך שהוא זה יגיע לאבא, ואז שוב נאום תוכחה, כמו זה שמחכה לי עכשיו. "יותר מהר!", זירזתי את הנהג, "אסור לי לאחר. אוכלים אצלנו בדיוק ב-7".חסר נשימה פרצתי הביתה, ישר אל מול עיניו הזועמות של אבא. כולם ישבו כבר מסביב לשולחן וריחם של התבשילים של אימא אפף את הבית. "איש העולם הגיע, הללויה! כולנו אושר שהואלת להגיע לשולחן השבת שלנו!", אמר אבא בזעף. "שוב היית בקזינו! כמה פעמים אמרתי לך שתשכח מהמנהגים שלך כשגרת בצרפת. כאן, בתל אביב, העיר העברית הראשונה, יש לנו מנהגים משלנו. תכבד אותם!".

השפלתי את מבטי והתיישבתי לשולחן . ברגשות אשמה ניסיתי לשווא ליישר את בלוריתי השחורה, המרדנית, שצנחה על עיניי. אבא נעץ בי את מבטו התכול, החודר. בדיוק אותו מבט שהייתי אני תוקע באותה חסרת מזל שהחלטתי לסיים אתה את הרומן האחרון. זה גם אותו מבט תכול שהייתי משתמש בו בלי בושה כדי לצוד את הקרבן התמים הבא. "מאז שחזרת מצרפת אני לא מכיר אותך!", המשיך אבא ב"דרשה". אימא שמה מולי את דג ה"חריימה" שניחוחותיו שיכרו אותי. כל מה שרציתי היה להתנפל עליו בתאווה, ושיעזבו אותי במנוחה. המשפט שיצא מגרוני הפתיע גם אותי: "לא הייתי בקזינו, אבא. הייתי עם ארוסתי לעתיד...".

דממה השתררה בשולחן. דומה שהמזלגות קפאו באוויר. ואז החלה המהומה: "ארוסה? ארוסה שלך? אתה מתלוצץ או מה? הרווק המבוקש ביותר בתל אביב הולך להתמסד ? הייתכן?". מוחי עבד בקדחתנות למצוא תשובות מספקות למטר השאלות שניתך עליי. קיללתי את הפה הגדול שלי, ועוד יותר את פחדנותי מעימותים שהביאה אותי בחיים למצבים שמהם לא יכולתי לצאת. "ככ..כן...", גמגמתי. "היכרתי בחורה נפלאה שהחלטתי שתהיה אשתי...".

"שקט!", צעק אבא, וכל השולחן נדם. "מה שמה, מה שם הוריה ומאיפה הם?". כמובן, אף אחת לא טובה מספיק בשביל משפחת שלוש...העברתי בראשי את כל הבחורות הספרדיות הגאות שאני מכיר. תהילה, גאולה, רחל...אף אחת לא התאימה למצב. זאת מתחתנת בשבוע הבא, ההיא לא ממשפחה מספיק מיוחסת, והאחרונה בכלל בת 11...לא ממש מתאימה לבחור בן 25. הצילו! מה עושים?

לפתע כברק, הגיע הפתרון הגואל. נזכרתי באחד ממשפטיו המפורסמים של אבא, שהוא ממליץ לנו להתחתן עם "אלה שמקרוב באו", כלומר, אשכנזים. "זה יכול להיות עירוב משובח אתנו", חזר ואמר. "קוראים לה אחוזת בית. זאת הבת של וייס", אמרתי בשפה רפה. "אשכנזייה!", נשמע רחש בשולחן. "כן, אשכנזייה!", הגבהתי את קולי. "אמרת שזאת מצווה להתערבב, אז מילאתי את מצוותך!".

אבל את אבא לא עשו אתמול. "תביא אותה לארוחה ביום שישי הבא, שנכיר אותה!", פקד. ופקודה של אבא לא העז איש להמרות. כן, הכול טוב ויפה, אבל למיטב ידיעתי אותה אחוזת בית גם אם היא לא מאורסת למישהו, מי יכיר לי אותה? זה לא שהיא מסתובבת ברחוב רוטשילד להנאתה, מחכה להצעות...לא . אין סיכוי. ממשפחה כמו שלה, כשאבא שלה יו"ר הוועד להקמת תל אביב, יש לה בטח מאות מחזרים אשכנזים נלהבים. זכרתי במעומעם תמונה של אימא שלה עומדת לצד אדון וייס בעיתון .. פני חרסינה, שיער בלונדיני דק כמשי. לבי צנח. רק זה חסר לי, שאבא יתפוס אותי בעוד שקר. גם ככה נישולי מההון המשפחתי הוא איום של יום יום...

ביום ראשון פתחתי בפעילות נמרצת. בדקתי וחקרתי בין כל חבריי ומכריי. שאלתי, ביקשתי, הפצרתי, התחננתי. לשווא. איש לא ידע כיצד להגיע לאחוזת בית. "עזוב, מקרה אבוד", אמר לי ידידי הטוב יעקב. "גם אם תמצא אותה, הרי היא לא הטעם שלך בכלל. כולם יודעים שאתה אוהב את המראה הכהה, האפל, האקזוטי. מה לך ולפנים חיוורות?". האמת, הוא צדק. המראה האנמי של בנות אשכנז לא ממש משך אותי. שקטות, מנומסות, ביישניות. ואני – אש להבה חיפשתי. אישה לוהטת...

יום חמישי ועדיין כלום. מחר הארוחה. נראה לי שאבא ינשל אותי כליל וסופית כשיתגלה השקר שלי. באנחה של השלמה עם גורלי התקרבתי לקיוסק בסוף השדרה והזמנתי גזוז. הנחתי לנוזל האדום, הקופצני להחליק בגרוני, כאילו יחליק את כל בעיותיי. מזווית עיני קלטתי בחורה דקת מותניים לוגמת אף היא מכוס גזוז, כשפניה מוסתרים מתחת לשמשייה ירקרקה. מהופנט עקבתי אחר כף יד בכסיה צחורה האוחזת בכוס ומגישה אותה שוב ושוב לשפתיים אדומות, נפלאות. עשיתי עצמי מתכופף לשרוך את נעליי והצצתי בפניה. פנים חזקים, עזי תווים, שפעת שיער אפל מסתלסל על כתפיה....בדיוק הטעם שלי!

ברגע שכחתי הכול. את הארוחה עם אבא מחר, את השקר שיתגלה שאין לי ארוסה, את האיום שאשאר חסר הון. הכול התאדה, כשכחכחתי בגרוני והוצאתי ממנו את המשפט המיומן והמלוטש שהפיל נערות כה רבות ברשתי:"סלחי לי, מותר לי להזמין אותך לעוד כוס גזוז?". השמשייה התרוממה, ועיניים כהות התבוננו בי, הפילו אותי חלל....הקול העשיר, הערב, אמר מילה אחת: "מי שואל?". הצגתי את עצמי ברברבנות הרגילה שלי. אחרי הכול, בן למשפחת שלוש בתל אביב הצעירה, כמוהו כבן מלך.

אחרי דקות שנראו לי כמו נצח העזתי לשאול לשמה. שתיקה הייתה התשובה. המטרתי עליה את כל קסמי. הצגתי את גומות החן שלי, את שיניי הצחורות, סיפרתי לה בדיחות וחידודים, רמזתי לה שמשפחות ספרדיות גאות צריכות להתחבר יחדיו אל מול האשכנזים החיוורים. סיפרתי לה שאני רווק המעוניין להקים בית בתל אביב, העיר העברית החדשה, ושלבי מפרפר בחצי השעה האחרונה, כי חץ של אהבה ננעץ בו עד תום...כל זה לא עזר.היא סירבה לומר את שמה. "אנחנו לא מתאימים", חזרה ואמרה.

"אבל למה?" דרשתי לדעת בגרון חנוק. "מה לא בסדר בי או במשפחתי?". לשווא. היא התרחקה מהקיוסק בהליכה גאה של בת מלך. הזמנתי עוד כוס גזוז להטביע את יגוני, כשבעל הקיוסק חייך מתחת לזקנו העבות וקרץ לי. "ככה, אתה הולך על הפרויקט הכי כבד בעיר...הה?". "אתה יודע מי זאת?", צהלתי. "אמור לי מיד, או שתהיה אחראי מיד למותו בטרם עת של הרווק המבוקש ביותר בתל אביב!". הדם אזל מעורקיי כששמעתי את תשובתו.רק אז תפסתי, שהפה הגדול שלי -הוא שלבסוף הצליח להכיר לי -את הרווקה המבוקשת ביותר בתל אביב. את אחוזת בית וייס.