ונבחנים בכל מיני מבחנים.
אני חושבת שהמבחן הקשה מכולם (עבורי לפחות) הוא מבחן האמון, לדעת, שגם אם לא רואים אותה בעינים, היא נמצאת שם, הארץ המובטחת.
גם האדם הכי מודע, הכי מאמין בעצמו, מוצא את עצמו ברגע מסויים, ביום לא צפוי של התרגשות, מתעמת עם הקולות האלה, שתפקידם לבדוק עד כמה הוא מאמין, עד כמה הוא בטוח בדרך שלו...
ככה מצאתי את עצמי השבוע, ברגע שלא שמתי לב, מתעסקת עם ייאוש שהצליח להזדחל פנימה.
אולי הלבד הזה הוא לתמיד?
ואני נחלצת ישר להגנתי ואומרת לעצמי את שמקובל לומר:
השתגעת? אל תלכי לשם בכלל.. או זה יבוא ברגע שלא תשימי לב.. או תחבקי את עצמך יפה שלי, ברור לך שזה זמני.
תהיי צפרדע חירשת, אני אומרת לעצמי, ומספרת לי שוב את הספור על הצפרדעים שניסו לפלס דרכן מתוך בור כשקהל אנשים עומד למעלה ונותן להן עצות... והאחת שהצליחה להגיע למעלה, מתברר היה שהיא - חירשת...
תהיי חירשת גם לקולות שלך עצמך, אני אומרת. עכשיו זה הזמן.
אני מזכירה לעצמי את כל הדברים הטובים שיש לי בחיים ויש המון. את רגעי האושר הרבים שאני חווה,
את הילד שלי הפרטי שמביא לי נחת, את הילדים המקסימים בגן ואת האהבה האינסופית שאני חווה בעבודתי. את כל האהבות כולן שמקיפות אותי כל יום ומחבקות.
כל כך הרבה אושר יש בחיים שלי.
ועדיין, מותר לי העצב הזה, למרות שהוא סוג של חוצפה. העצב הזה מזכיר לי את מה שאני רוצה.
הייאוש הוא שבר זמני של אמון וגם הוא יעבור. האושר ישאר כי הוא חלק ממני.
משבר הוא שבר זמני של אמון. זאת הזדמנות לזהות את השינוי שחל בי מהפעם הקודמת שזה קרה. איזה כיף, אני לא תקועה.
ואז ככה בדרך לעבודה, הדלקתי את הרדיו ואני שומעת אותו מדבר אלי:
את אישה יפה
http://mooma.mako.co.il/Article.asp?GroupID=1912&itemID=95555&ArtistID=7949
וזה מצחיק אותי, שהעולם שולח לי מסרים דרך הרדיו...
בזמן משבר, גיליתי שאני החברה הכי טובה שלי, שאני ראוייה לאהבה שלי. עכשיו כשבלב יש לי אהבה וקיים בי הבטחון, נמצא בי גם האמון המלא שזה יקרה. תהיה בי הסבלנות לחכות מתוך בחירה של חיים בזוגיות.
יום אחד, אני אגיע לגן בבקר, אעמוד במרכז הגן ואומר לגלית:
"אתמול הכרתי את האדם, איתו אני מתחתנת ואיתו אני אחייה את שארית חיי..."
|