כותרות TheMarker >
    ';

    סתמבלוג

    עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

    0

    קונצ'רטו לכינור ומכות רצח

    85 תגובות   יום שבת, 28/3/09, 12:46

    רצועת הקול: "ניגון" מאת ארנסט בלוך. כינור יעקב רובינשטיין (קובי)-פסנתר מרקוס פאבליק

     

    אני מוסיף את האיור של יעקב גוטרמן מקיבוץ העוגן, כפי שמופיע באתר "סיפורי קיבוצים"
     

     

    בסוף  בכיתי. באותו יום חטפתי את כל הרפרטואר. את הנוגרות ואת הלאטמות והכאפות והשמירים  וגם אגוז שזו מכה עם פרק אצבע האמה ישר על הגולגולת, ואת מה שנקרא רולמופס שזה שפשוף פרקי האגרוף על הראש  וגם כמה פליקים וסטירות מכל מיני סוגים.  כל הרפרטואר כולל כיפוף הזרוע לאחור בתור הדרן. מותר לך לחטוף מכות אבל אם בכית, הפסדת. "אתה תראה מה זה לעשות לי צחוק. אתה תבכה אצלי ככה שבחיים שלך לא תעקוב אחרי,  בחיים שלך. שומע יא חת'כת חרא קטן? בחיים שלך אתה לא תעשה לי צחוק. ואם תספר למישהו איך שראית אותי כאן עצוב אני יפרק לך את העצמות ככה שהאמא שלך השרמוטה לא תכיר אותך. ואם תספר למישהו שהרבצתי לך אז אני יזיין אותך ככה שתצטער על היום שיצאת מהכוס של האמא שלך יא דרק,  יא חת'כת מרגל ערבי, זבל, שרמוט איבן אלף שרמיט". הוא הרביץ ובכה, בכה והרביץ. גם היום, במבט לאחור, כשזכרונותי מבולגנים להם במגרות הזיכרון שמבולגנות כמו שאר הארונות והמגרות שלי, אני יכול לשחזר את הכאב של כל מכה  וכל סטירה שחטפתי.

    אחרי שזה הצליח לו, זאת אומרת שהוא הצליח לגרום לי לבכות, הוא נרגע, הפסיק לבכות בעצמו ושחרר אותי. אני מניח שאם היתי מצליח לעמוד במכות בגבורה, אז בטח היתי מספר את זה לחבריי כי לחטוף מכות מבחור שגדול ממך בכמה שנים זו לא בושה כל כך גדולה, במיוחד שהמכה הוא אביגדור הז'לוב  מחברת נוער "שיבולים" שאין אף אחד שיכול לנצח אותו  במכות, אבל לבכות זה משהו אחר לגמרי, מי שבוכה, מפסיד.

    כל קבצי הסיפורים של דיימון ראניון בתרגומו של אלעזר כרמי הופיעו בשני חלקים. חלק אחד הוקדש לסיפורי הגאנגסטרים והמהמרים בניו יורק וחלקו השני הוקדש  לסיפורי זכרונות  מ"העיירה העתיקה שלי במערב". מאוד היתי רוצה לספר סיפורים מ"הקיבוץ העתיק שלי בצפון" ואני מניח שמה שמונע אותי הוא חוסר רצון לפגוע באנשים שעדיין איתנו או בצאצאיהם. להבדיל מהעיירה המנומנמת של ראניון, הקיבוץ העתיק שלי בצפון היה כר נרחב  בהרבה לכשרון ספרותי וכמה חבל שלא נמצא שם כשרון כשל ראניון שיוכל  לספרם. אנשי הקיבוץ שלי הגיעו מכל רחבי מערב ומרכז אירופה. היו שם ייקים מאוסטריה וגרמניה, צ'כים, ילדי קינדר טרנספורט מאנגליה , אנשים שניצלו ע"י הדנים והועברו לשבדיה בסירות, גרעין של ילדים הולנדים שהוסתרו ואנחנו כינינו אותם  בצחוק "ילדי הארונות", אנשים שעברו את קפריסין ומאוריציוס, אנשים שעברו את בירקנאו,  אוושוויץ וטרייזנשטאט.  "אמרו לי שאין טעם שאני אספר את הסיפורים שלי בקיבוץ כי מה זה מחנה ריכוז יפני באינדונזיה לעומת מה שהאנשים של הקיבוץ עברו באירופה" ענתה לי רנה וולמן כששאלתי אותה למה היא אף פעם לא סיפרה את הסיפור שלה במשק ולמה אני שומע את זה בפעם הראשונה רק כשאני מגיע עם צוות ה"יומן".  היא באמת לא עברה הרבה.......סתם ילדה קטנטונת שעברה רעב, מכות, עינויים, ראתה ראשים מתגלגלים לאחר שנערפו בחרבות סמוראים, צפתה איך עוקרים בפלייר ציפורניים לילד שנתפס בגנבת פרוסת לחם ואכלה  זבובים שנקלו על שברי זכוכית  בשמש. שום דבר לעומת......וגם הם לא סיפרו.....ילדים לא צריכים לשמוע.....הם צריכים לגדול שמחים ושבעים וקשוחים וחזקים ובלי תסביכים ולעשות צבא ולחזור למשק ולקחת את המושכות אבל גם להיות משכילים ובני אדם.....ולא רק הם.  גם ילדי חברות הנוער יגדלו כישראלים לתפארת, יחזרו לקיבוץ וילבשו חאקי, יקראו תומאס מאן ויאזינו למוצארט......כי השמש צהובה והאור חזק ועמק החולה ירוק ופורח ואנחנו נבנה כאן משהו אחר לגמרי.  שוויוני, משגשג, כלכלי, תרבותי, חינוכי. שום דבר הם לא סיפרו אבל מעל לאקליפטוסים הגבוהים שלגדת הירדן, מעל למטעי התפוח המפורסמים, מעל למפעל הנעליים המפורסמות לא פחות, מעל לגינות, למידשאות  ובתי הילדים,  ריחפו  הסיפורים וזכרונות הכאב כמו הערפל שמכסה את עמק  החולה בבוקרי סוף הקיץ.

    אין לי ספק שאם אפגוש פעם את אביגדור הז'לוב  מחברת הנוער "שיבולים", אנחנו לא נדבר על המכות ההן שהוא החטיף לי אז בין השיחים שעל המקלט השכונתי וגם לא נדבר על איך שלעגתי לו כשתפסתי אותו מיבב שטוף דמעות ליד ארובת האוורור, שלשה צול של ברזל חלוד שתפקידה היה לאפשר כניסת אוויר טרי אל תוך מקלט הבטון שהיה קבור תחת שכבות עבות של אבני בזלת שהובאו מרגלי רמת הגולן ושכבות של אדמת החולה החומה והכבדה.

    עד 1967, שנת הניצחון הגדול שלאחריו לא תהינה עוד מלחמות.... נבנו מקלטים בכל רחבי המשק. אלו היו מקלטים פרימיטיביים, יציקות בטון צינוריות צרות וארוכות מחולקות לשני חללים ומוארות בנורות 24 וולט. לכל מקלט היו שתי כניסות אחת בכל צד שהיו בנויות בתשעים מעלות למקלט כדי שרסיסים וריקושטים לא יוכלו לחדור לחלל המקלט עצמו. מתוך המקלט התמרו ארובות האוורור דרך כל שכבות המגן אל בין השיחים העבותים שניטעו "כדי שהסורים לא יוכלו לראות את המקלט מלמעלה".

    ילד בקיבוץ של פעם היה צריך שיהיה לו "מחבואה", מה שניקרא היום "זולה". מקום מסתור מפני העולם הקיבוצי המואר מידי, השקוף מידי, הדרשני מידי. מקום שבו הוא יוכל להיות עם עצמו, להעלם למטפלות ולמחנכים, לקרא בשקט ולהרהר. המחבואה שלי היה מקום שקט ליד הירדן, מקום שהוקף  בשיחי פטל עבותים וורד בר ריחנית (ורד מטפסת עם עלי כותרת לבנים ואבקנים צהובים). שלדגים צללו שם אל המים העכורים והמיית התורים הקיצבית מראשי האיקליפטוסים הענקיים  הצליחה להרגיע אפילו ילד סוער והיפראקטיבי שכמוני.

    גם השיחיה שעל המקלטים היתה מקום אידיאלי ל"מחבואות" כי היא היתה מאוד עבותה ויכולנו לפלס  בה מחילות וחללים ששימשו אותנו למסתור ולמשחקי מלחמה.  בחלל שכזה, בין השיחים, ליד אחת מארובות האוורור, תפסתי את אביגדור בוכה, אמרתי מה שאמרתי וחטפתי מה שחטפתי.  

    מה הוא אדם אם לא סך זיכרונותיו, סך געגועיו?  מה מבין ילד שעולמו מואר, שצלחתו תמיד מלאה, בגדיו מכובסים ועדיין לא חווה את צער העולם. שמרו עלינו אז,  גוננו עלינו מהעולם המחורבן שהשאירו מאחור ומהאויבים המאיימים שישבו על הר הבזלת שממזרח. הבטיחו שתמיד ננצח כי אנחנו הצודקים והחכמים ואין סיכוי שמישהו יוכל לעולל לנו משהו רע. יש לנו צה"ל ועמדות חפורות ומחסן נשק ואנחנו עושים תמרונים עם ה"בזות" וה "אמ-גה" ולכל בחור יש סטן או מינימום רובה אנגלי ואם הם יפגיזו אז ניכנס למקלטים ששם שום פגז לא יצליח לחדור, עד שצה"ל הכל יכול יבוא  ויראה להם מה זה.

    ילדים מסוגלים לפעמים לרשעות שמגיעה מתמימות . אביגדור נפגע מהערות של ילד שמעולם לא ידע צער אמיתי מהו ואמר את שאמר ממקום שעדיין לא ידע כאב. אביגדור היה ילד שאמו מתה והוא נשלח אל חברת הנוער בקיבוץ  כמו ילדים אחרים מעליות שנות החמישים, ילדים שקצרה יד הוריהם לפרנס ולטפל בהם. אני לא זוכר מה הוא ניגן שם למטה, יחיאל מהמדגה, שגרם לאביגדור להזיל דמעות שכאלה. אולי היה זה איזה קונצ'רטו לכינור של מוצארט או מנדלסון, יתכן שהיתה זו יצירה של שוברט או באך או, אולי, הוא סתם ניגן את געגועיו בצורה חופשית ונתן לכינורו לבכות נגינה יהודית על עולם רחוק ואחר שלא יחזור ועל כל אותם בני משפחה וחברים שאותם לא ישוב לראות . יחיאל היה איש נורא חזק ונורא נחמד אבל הוא ניגן בפרהסיה רק בחגי הקיבוץ ובריקודי העם ביחד עם שאר הכלייזמרים שהוריהם המתים נתנו להם לימודי פסנתר וכינור כי קיוו שיום אחד הם יהיו הורוביצים וחפצים ומנוחינים אבל כל משפחותיהם כבר לא קיוו לשום דבר ורק בניהם עדיין ניגנו  בחגי הקיבוץ ונשמעו כמו תזמורת מכבי אש מעפולה. מדי פעם נראה יחיאל, עמוד תווים בידו האחת, חוברת תחת בית שחיו וכינור בתיק שחור ומהוה בידו השניה, יורד אל המקלט והולך להתאמן.

    כל אחד צריך מקלט. כל אחד צריך שתהיה לו פינה שהיא רק שלו, מקום שם הוא יכול לחלום, לשיר, לנגן, להסתתר, להתגונן מפני העולם, מפני חבריו ומפני עצמו . לי היה מחבואה ליד הירדן , מסתור שחלקתי עם שלדגים, תורים, אגמיות ונוטריות ולאביגדור היה את המחבואה שלו, חלל שהוא גזם לו תחת שיח עבות ליד ארובת האוורור דרכה הוא האזין  לצלילי כינורו של יחיאל שטיפסו להם במעלה צינור הברזל החלוד, עברו  את שכבות הבזלת ואדמת החולה הכבדה וחרכו את נפשו אכולת הגעגועים . אין לי מושג אם יחיאל ידע שיש לו קהל של ילד אחד שעוקב אחריו כל פעם שהוא נראה יורד עם הכינור והתווים, זוחל בין השיחים אל מרומי המקלט,  מצמיד את אזנו לארובת הברזל ומתייפח .

     כל אחד צריך מקלט ויחיאל בחר את המקלט העמוק והאפל כדי שלא ישמעו אותו בגלל שהוא כבר לא מנגן טוב, בגלל שהוא לא מתאמן מספיק, בגלל אצבעות הדייג הפצועות שלו ובעיקר כי הוא , כמו רבים אחרים, לא רצה לחשוף את געגועיו ורגשותיו בפני אנשים ובעיקר ילדים.

    אולי יש מוסר השכל בסיפור הזה, אולי המכות שחטפתי מאביגדור הג'לוב שידע רק לבכות ולהרביץ, לימדו אותי שלא פולשים ברגל גסה אל "קן תפילותיו הנידחות"  של אדם או ילד, אלא נכנסים לשם רק עם הזמנה מפורשת, ללא לעג ודעות קדומות.

    סיפרתי לכם  את הסיפור לאחר ששמעתי את נגינתו של קובי ששלח קטעי נגינה לאתר ומיד דימיתי את האינטרנט  לארובה ההיא שעל המקלט ההוא בעמק החולה, ארובה דרכה עברו הצלילים אל ילד מרוקאי אחד שהתגעגע לאמא שלו. קובי יושב בבמברג ומכהן כקונצרטמייסטר של תזמורת גרמנית ובעצם עשה את הדרך ההפוכה מדרכו של יחיאל שהגיע לארץ החמה והקשה הזאת מגרמניה  ולפעמים, כשגברו עליו הגעגועים, הוא ירד אל המקלט, העמיד את עמוד התווים, הניח עליו את החוברת, ניגן קצת סולמות, עשה תרגילי חימום, ניסה בכל כוחו להתמודד עם איזו יצירה עד שנכנע לגעגועיו וניגן את מה שבליבו.

    לפעמים מישהו שאני לא מכיר מנגן משהו וזה מגיע אלי בדרך כלשהי.  אולי דרך הרשת, או באולם קונצרטים, או ב"קול המוסיקה" או סתם ברמקול האוטובוס וזה מעיר בי איזשהו געגוע כי הלחן שמעורר את הגעגוע תמיד ימצא דרך להגיע אל מישהו שנזקק לגעגועיו של הנגן כדי להתחבר אל געגועיו שלו עצמו והצלילים תמיד ימצאו להם ארובת אוורור חלודה שתעביר   אותם אפילו דרך חמישה מטר של ברזל, בטון, בזלת ואדמה כבדה, או חמשת אלפים ק"מ  של ים ויבשה.

     

     

    נגינתו של קובי הציתה את הסיפור הזה שנכתב בגעגועים לאפרים, בנו של זאב כנר המקלט, שניהם כבר לא איתנו.

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (84)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/9/13 09:27:
      בשעה טובה הצלחתי לצלוח את תהליך ההרשמה והאקטיבציה של 'קפה דה-מארקר', משל היה האתר לפורט-נוקס לפחות. עתה, בפה מלא אבק ובשארית כוחותיי אנסה לנסח משהו בנוגע לסיפור הנפלא שלך. לא זכורים לי, לא יחיאל הכנר ואף לא אביגדור הז'לוב ואני מעז לנחש שתפרת אותם מדמיונך, כיאה למספרי סיפורים. בכל מקרה, לי יש יחיאל ואביגדור משלי. לגבי שאר הפרטים, אני מוכן להישבע על כל אחד ואחד מהם. בימות הקיץ הלוהטים, כששבנו מן הרחצה בירדן, בדרכנו לחלונות המקלחת הציבורית, להציץ למתנדבות, עברנו על יד הצריף של משפחות ניר ורבינוביץ' שהפכו לרבין, לאחר מלחמת ששת הימים. מול הצריף, מתחת לאדמה, היה אותו צינור בטון המתואר בסיפור בדייקנות. לפעמים, כאשר התמזל מזלנו, בקעה מתוכו יבבת הכינור של ברוך ניר. עצרתי שם לשמוע את חריקות הקשת על המיתרים ולמרות שמשיעורי המוזיקה של ננה הקפדתי לברוח, נהניתי מן הרגעים האלו. היום למדתי שהיה לי מזל שלא עלה על דעתי לטפס אל ארובות האיוורור כי בטח הייתי זוכה לאותו טיפול שבו זכית אתה וכנראה שגם אני הייתי מזיל דמעות מבישות. ילדותי בקיבוץ נראית לי מאושרת ומלאת זכרונות, רובם טובים והשאר כנראה נועדו לחזק ולחשל את רוחי מפני תלאות החיים. תודה על הסיפורים שלך.
        18/5/10 15:43:

      צטט: אמא אדוה 2010-05-17 18:19:41


      היום נאות מרדכי הוא מקום עצוב . והכול נראה אחרת . אפילו רנה וולמן כבר לא חיה שם,

       

       

      נאות מרדכי לא עצוב יותר מכל קיבוץ אחר לאחר ההפרטה.

       כשאני מגיע אל שדרת האקליפטוסים אחרי הפניה בצומת גומא (הקרנטינה) עדיין אני מקבל איזשהו משב רוח של "בית"

        17/5/10 18:19:

      היום נאות מרדכי הוא מקום עצוב . והכול נראה אחרת . אפילו רנה וולמן כבר לא חיה שם,
        6/5/10 12:05:

      צפל,

       

      תודה שהפנת אותי לסיפור הזה.

      הוא מתקשר מאד יפה למה שכתבתי

      על הדימויים שיותרת מוסיקה ויוצרים

      ציורים/צילומים ומה שביניהם.

      כל אדם ואוסף ההנסויות שלו

      אוסף החוויות שלו וההקשרים שנוצרים

      במוחו.

       

      צ'רי

        9/12/09 23:58:

      צטט: RonArzi 2009-12-09 21:22:30

      ומי האחרון?

      רון !

      צפל - אתה כלי

      ותרגיש טוב עם זה

       

      תמיד אמרתי שבקיבוץ עם 500 חברים

      יש 500 קיבוצים

       

      שלי היה כל כך דומה וכל כך שונה

      כי היו 500 חברים/קיבוצים

       

      ואשרינו שזכינו 

       

      תודה

        9/12/09 21:22:

      ומי האחרון?

      רון !

      צפל - אתה כלי

      ותרגיש טוב עם זה

       

      תמיד אמרתי שבקיבוץ עם 500 חברים

      יש 500 קיבוצים

       

      שלי היה כל כך דומה וכל כך שונה

      כי היו 500 חברים/קיבוצים

       

      ואשרינו שזכינו 

        30/5/09 09:52:

      צטט: אור גנוז 2009-05-29 14:35:11


      כל הקיבוצים אותודבר. אני אומרת לך.

       

      יופי של תיאורים.

      אשף המילים...

       

       


      מאמין לך

       

      תודה

        29/5/09 14:35:


      כל הקיבוצים אותודבר. אני אומרת לך.

       

      יופי של תיאורים.

      אשף המילים...

        21/4/09 23:16:

      צטט: עולילית 2009-04-21 23:03:27

      סיפור כזה מחזיר לי געגועים אל הקפה.

       

       

       

      תודה

      ברוכה השבה

        21/4/09 23:03:
      סיפור כזה מחזיר לי געגועים אל הקפה.
        17/4/09 20:41:

      צטט: פרח אישה 2009-04-17 12:47:39


      נשיקה

       

       

      בחזרה
        17/4/09 12:47:

      נשיקה
        17/4/09 12:12:

      צטט: עפיפית 2009-04-16 19:42:42

      איזה ספור מרגש, נוגע כל כך ללב ומעיד על כותבו יפה הנפש.

      גם המוסיקה מתאימה כל כך לחוויה.

       

       


      תודה
        17/4/09 12:11:

      צטט: קוצבטוסיק 2009-04-16 00:49:22

      זה כל כך נכון, מה שאתה אומר בסוף, שלפעמים אנחנו שומעים צלילים - קטע מוסיקלי כלשהו - שמעוררים זיכרון או געגוע.... בכלל, מוסיקה 'עושה את זה'.

      אז האזנתי, בזמן שקראתי, לפסנתר והכינור שבוכים יחדיו; הניגון שהולם (תרתי משמע) את המסופר בפוסט; ונזכרתי בסיפורים הרבים ששמעתי אודות חברת הנוער, הפושטקים האלה (שאבי היה אחד מהם) והמקלטים והמחבואים וחברת הילדים בני המשק והאינטרקציות בין נערים בכלל והמטען שכל אחד סוחב עימו והצורך לברוח לפעמים.... עצוב ונוגע ונשאבתי פנימה - אתה כותב נהדר !!!

       תודה

       

       

      תודה גם לך קוצבטוסיק.

       

       

        16/4/09 19:42:

      איזה ספור מרגש, נוגע כל כך ללב ומעיד על כותבו יפה הנפש.

      גם המוסיקה מתאימה כל כך לחוויה.

        16/4/09 00:49:

      זה כל כך נכון, מה שאתה אומר בסוף, שלפעמים אנחנו שומעים צלילים - קטע מוסיקלי כלשהו - שמעוררים זיכרון או געגוע.... בכלל, מוסיקה 'עושה את זה'.

      אז האזנתי, בזמן שקראתי, לפסנתר והכינור שבוכים יחדיו; הניגון שהולם (תרתי משמע) את המסופר בפוסט; ונזכרתי בסיפורים הרבים ששמעתי אודות חברת הנוער, הפושטקים האלה (שאבי היה אחד מהם) והמקלטים והמחבואים וחברת הילדים בני המשק והאינטרקציות בין נערים בכלל והמטען שכל אחד סוחב עימו והצורך לברוח לפעמים.... עצוב ונוגע ונשאבתי פנימה - אתה כותב נהדר !!!

       תודה

        15/4/09 09:21:

      צטט: manta ray 2009-04-14 22:51:45


      יפה !

       

       

       

      תודה

        15/4/09 09:21:

      צטט: דנה רוזן 2009-04-14 01:11:47

      סיפור יפה ואמיתי.

      נשמע לא קל לגדול בקיבוץ.

      רק אושר! דנה.

       

       

       

      מדינת ישראל של שנות החמישים, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות היתה מדינה קטנה, עניה אבל מלאת תקווה.

        15/4/09 09:19:

      צטט: ארנה א 2009-04-13 11:22:13

      קוראת עצוב.

      לגדול בקיבוץ של אז (ורק בעוד שלושים שנים נדע איך היה היום), היה מלא תוכן. אולי קשה, אכזרי, שונה, "השרדות" (ולא לרייטינג)...אך, בכל זאת - מלא.

       

       

       

      היה אחר.

       

      גם בשאר המדינה זה לא היה קל בימים ההם.

        15/4/09 09:17:

      צטט: 2btami 2009-04-11 11:29:45

      קראתי שוב, זה הולך ומשתפר..

      נו תכתוב עוד אחד .

       

       

       

      כשתנוח עלי הרוח.

        14/4/09 22:51:

      יפה !
        14/4/09 01:11:

      סיפור יפה ואמיתי.

      נשמע לא קל לגדול בקיבוץ.

      רק אושר! דנה.

        13/4/09 11:22:

      קוראת עצוב.

      לגדול בקיבוץ של אז (ורק בעוד שלושים שנים נדע איך היה היום), היה מלא תוכן. אולי קשה, אכזרי, שונה, "השרדות" (ולא לרייטינג)...אך, בכל זאת - מלא.

        11/4/09 11:29:

      קראתי שוב, זה הולך ומשתפר..

      נו תכתוב עוד אחד .

        11/4/09 11:09:

      צטט: lemira 2009-04-11 01:03:44


      הגעתי במקרה ואני מרגישה פולשת.

       

      אולם, אפזר עליך מילים

      בניחוח של גאונות.

      לחבר סיפור כזה עם הנגינה של קובי-

      מעלה את האיכות של שניהם,

      ועל כך תבורך.

      מירה

       

       

      למה את מרגישה פולשת?

       

      אני מעלה כאן סיפורים כדי שאנשים יקראו ויגיבו.

       

      תודה שקראת והגבת

       

      אסף

       

        11/4/09 11:06:

      צטט: yoramlilach 2009-04-10 18:50:10

      הסיפור כתוב נפלא- מרתק ונוגע ! מכיוון שאתה ניחן בכשרון כתיבה יוצא מן הכלל.לא ברור לי מאיזה סיבה אתה לא מוכן סיפורי הילדות והקיבוץ שלך. אני כמחובר מאוד לדברים האלו, אשמח לקרוא.

      לאחרונה קראתי שני ספרים של קיבוצניקים שנקראו לאתגר זה, נהנייתי וגם צחקתי לא מעט-עליהם אני מוכן להמליץ בחום: "אנחנו אבן היסוד"מאת אהרן שמי מתל יוסף, השני"חצץ שחור" מאת איתן בן-אור ממשמר העמק.אני בטוח שיש עוד, אז אם יבוא לך התיאבון ודאי שנצא נשכרים !*

       

       

      תודה יורם

       

      יש סיפורים שאני צריך לחכות איתם קצת, זה לא כל כך פשוט, צריך הרבה אמצעי הסוואה.

        11/4/09 01:03:


      הגעתי במקרה ואני מרגישה פולשת.

       

      אולם, אפזר עליך מילים

      בניחוח של גאונות.

      לחבר סיפור כזה עם הנגינה של קובי-

      מעלה את האיכות של שניהם,

      ועל כך תבורך.

      מירה

        10/4/09 19:44:

      צטט: yoramlilach 2009-04-10 18:50:10

      הסיפור כתוב נפלא- מרתק ונוגע ! מכיוון שאתה ניחן בכשרון כתיבה יוצא מן הכלל.לא ברור לי מאיזה סיבה אתה לא מוכן סיפורי הילדות והקיבוץ שלך. אני כמחובר מאוד לדברים האלו, אשמח לקרוא.

      לאחרונה קראתי שני ספרים של קיבוצניקים שנקראו לאתגר זה, נהנייתי וגם צחקתי לא מעט-עליהם אני מוכן להמליץ בחום: "אנחנו אבן היסוד"מאת אהרן שמי מתל יוסף, השני"חצץ שחור" מאת איתן בן-אור ממשמר העמק.אני בטוח שיש עוד, אז אם יבוא לך התיאבון ודאי שנצא נשכרים !*

       

      כל מילה שהוא אמר !

      בתמשק.

        10/4/09 18:50:

      הסיפור כתוב נפלא- מרתק ונוגע ! מכיוון שאתה ניחן בכשרון כתיבה יוצא מן הכלל.לא ברור לי מאיזה סיבה אתה לא מוכן סיפורי הילדות והקיבוץ שלך. אני כמחובר מאוד לדברים האלו, אשמח לקרוא.

      לאחרונה קראתי שני ספרים של קיבוצניקים שנקראו לאתגר זה, נהנייתי וגם צחקתי לא מעט-עליהם אני מוכן להמליץ בחום: "אנחנו אבן היסוד"מאת אהרן שמי מתל יוסף, השני"חצץ שחור" מאת איתן בן-אור ממשמר העמק.אני בטוח שיש עוד, אז אם יבוא לך התיאבון ודאי שנצא נשכרים !*

        3/4/09 23:32:

      צטט: קנולר 2009-04-03 19:29:38

      ואו כמה שהסיפור הזה יפה. הייתי שולחת אותו לתחרות הסיפורים של "הארץ" אבל נראה לי שזה כבר מאוחר מדי להשנה.

       

       

       

       

      תודה רבה, כבר שלחתי פעם את "רני" ולפני שנתיים את "דיתה". אני כנראה לא הטעם שלהם ואין לי שום כוונה להתבזות יותר. לאחר ששלחתי את "דיתה"  כתבה נרי לבנה לקוראי "תרבות וספרות" שהיא לא מצאה בתחרות שום סיפור ראוי אבל אין לדעת כי הם לא הספיקו לקרא את כולם.......גם הסיפורים שזוכים כל שנה לא היו  לטעמי כך שאני מניח שמי שטועה זה אני כי אין לי שום פארמטרים אובייקטיבים והשכלה כדי לשפוט.

       

      אני שמח שאהבת, דעתך חשובה לי בהרבה מדעתם של הלקטורים הנכבדים של בני ציפר.

       

       

        3/4/09 19:29:
      ואו כמה שהסיפור הזה יפה. הייתי שולחת אותו לתחרות הסיפורים של "הארץ" אבל נראה לי שזה כבר מאוחר מדי להשנה.
        31/3/09 15:05:

      צטט: אני ואפסי, עו"ד 2009-03-31 12:34:09


      תודה! תודה שבאמצע יום העבודה, הצלחתי בזכות הסיפור המדהים שלך להיכנס למחבואה משלי.

      לשכוח ממה שקורה מסביב, לצלול אל המילים שלך, ולתת למוזיקה לעטוף אותי.

      תודה שוב, וחג שמח.

       

       

       

       

      תודה

       

      לכל גבר פולני יש שולחן מועדף......

       

      חג שמח וכשר (או שלא......)

        31/3/09 12:34:


      תודה! תודה שבאמצע יום העבודה, הצלחתי בזכות הסיפור המדהים שלך להיכנס למחבואה משלי.

      לשכוח ממה שקורה מסביב, לצלול אל המילים שלך, ולתת למוזיקה לעטוף אותי.

      תודה שוב, וחג שמח.

        30/3/09 22:44:


      אסף, אני עוקבת מה שקורה פה.

      ומתרגשת מהפינה שלי.

        30/3/09 22:44:

      צטט: פלג קטנה 2009-03-30 21:28:23


      צפל תקשיב טוב!

       

      אני חוזרת לכאן

      להגיד לך

      שהיום, כל היום,

      הפוסט שלך ליווה אותי

      והביא אותי לכל מיני מחוזות ילדות

      כואבים יותר

      כואבים פחות

      והביא אותי לתהות על המון דברים.

       

      הפוסט שלך

      עשה לי מה שספר טוב עושה לקורא.

       

      וזה לא דבר של מה בכך.

      מעטים הפוסטים המשאירים חותם כמו ספר..........

      (היו כמה כאלה שלך

      ובשלוף אני יכולה להצביע על "דיתה",(ג'טרו טול), על הבר ההוא ועל משאית המEק...).

       

      רק רציתי שתדע

       

       

       

      אני משתדל מאוד לא לכתוב סתם בשביל לכתוב, אני מאוד מאושר  אם זה לפעמים מצליח לי.

       

      ורק רציתי שתדעי שאני שמח שאת קוראת אותי

        30/3/09 22:41:

      צטט: מגדלית 2009-03-30 20:42:32


      מרגש ונוגע, מה שהבאת ואיך שעשית את זה.

       

       

      אני שמח שקראת

        30/3/09 22:40:

      צטט: נאמלאק 2009-03-30 20:11:40

      על בטוח, הוספתי אותך למועדפים :))

       

       

      תודה
        30/3/09 21:28:


      צפל תקשיב טוב!

       

      אני חוזרת לכאן

      להגיד לך

      שהיום, כל היום,

      הפוסט שלך ליווה אותי

      והביא אותי לכל מיני מחוזות ילדות

      כואבים יותר

      כואבים פחות

      והביא אותי לתהות על המון דברים.

       

      הפוסט שלך

      עשה לי מה שספר טוב עושה לקורא.

       

      וזה לא דבר של מה בכך.

      מעטים הפוסטים המשאירים חותם כמו ספר..........

      (היו כמה כאלה שלך

      ובשלוף אני יכולה להצביע על "דיתה",(ג'טרו טול), על הבר ההוא ועל משאית המEק...).

       

      רק רציתי שתדע

       

        30/3/09 20:42:

      מרגש ונוגע, מה שהבאת ואיך שעשית את זה.
        30/3/09 20:11:
      על בטוח, הוספתי אותך למועדפים :))
        30/3/09 15:28:

      צטט: נאמלאק 2009-03-30 00:05:18

      אהלן צפל, לא יודע איך הגעתי לפוסט הזה, כנראה לחצתי בטעות, בכל מקרה נשאבתי לגמרי ויצאתי רק מהצד השני, כתיבה נהדרת וסוחפת, תודה :)

       

       


      תודה לך

      ותמשיך לבקר.

        30/3/09 00:05:
      אהלן צפל, לא יודע איך הגעתי לפוסט הזה, כנראה לחצתי בטעות, בכל מקרה נשאבתי לגמרי ויצאתי רק מהצד השני, כתיבה נהדרת וסוחפת, תודה :)
        29/3/09 23:31:

      צטט: פלג קטנה 2009-03-29 22:16:11

      ועכשו, משהתאוששתי קצת,

       

      אני רק יכולה לגיד לך

      שבשביל פוסט כזה

      ובשביל מי שכותב פוסט כזה

      אני מברכת את אלוהי ה... (לודעת איזה)

      שהשאיר אותי פה בכל זאת, על אף וחרף.......

       

      ת ו ד ה

      נשיקה

       

       

      עכשיו אני מוכה אלם.....

       

      עזבי אותך מקברניטי האתר, הם לא שווים כל כך הרבה אמוציות. אני מקווה שאיילת תפתח דף, תשנה את הIP שלה ותמשיך לכתוב עבורינו, לא עבור קודנר וחבריו. אנחנו פה אחד/ת בשביל השני/ה, לא בשביל הנערים האלה.

        29/3/09 22:16:

      ועכשו, משהתאוששתי קצת,

       

      אני רק יכולה לגיד לך

      שבשביל פוסט כזה

      ובשביל מי שכותב פוסט כזה

      אני מברכת את אלוהי ה... (לודעת איזה)

      שהשאיר אותי פה בכל זאת, על אף וחרף.......

       

      ת ו ד ה

      נשיקה

        29/3/09 22:06:

      צטט: פלג קטנה 2009-03-29 22:02:39


      הלוּמת אֶלֶם.

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      יותר טוב מאלומת הלם...

       

      תודה

        29/3/09 22:02:


      הלוּמת אֶלֶם.

       

       

       

       

       

       

       

       

        29/3/09 21:14:

      צטט: קאיה 2009-03-29 19:49:52


      קראתי בשלוק אחד ושוב הגעתי לארנסט בלוך שעושה לי תמיד

      את מה שעשה לך הכינור.

      אין לי מספיק מילים כדי לשבח אותך, צפל'ה. אתה פשוט אדיר.

      תודה.

       

       

      תודה חוהל'ה

       

      לא יודע אם מגיעים לי שבחים אבל אני נהנה מהם בכל מקרה.......

       

        29/3/09 21:11:

      צטט: האדם הקד המון 2009-03-29 07:43:13

       

      יופי של סיפור צפל'ה, חיכיתי לזה. תענוג לנשמה.

       

      החיבורים בין העולמות, הקישורים בין הזמנים והמקומות, התאורים והסלנג...

       

      הרגשתי כמו בוטן בתוך צנצנת שמתגלגלת, ועפתי מצד לצד...

       

      עד שבסוף מצאת לי את החור של היציאה, והסתכלתי אחורה פנימה לתוך הצנצנת, והתגעגתי.

       

      "לגזור ולשמור". שאפו.

       

      צעקה

       

       

       

      תודה.

       

      גם אני חיפשתי תוך כדי כתיבה את החור הזה של היציאה.

        29/3/09 21:09:

      צטט: בת יוסף 2009-03-29 11:34:49


      קראתי והתרגשתי. כתיבה שיוצאת מן הלב ומצליחה להגיע ללב.

      זכרונות שחיים והופכים אותנו למי שאנחנו. כלומר, אותך למי שאתה.

       

       

       

       

      תודה לך בת יוסף.

       

      אלו סיפורים שצריך קצת "בייצים" כדי להתעסק איתם. אני כותב בין השאר כדי לנסות להבין מי שאני....לפעמים זה קצת מצליח, לפעמים פחות.

        29/3/09 21:04:

      צטט: ~s~ 2009-03-29 00:36:22

      פיי ועדית אמרו כמעט הכל.

      אולי, רק אולי, צריך להגיד תודה לאביגדור הז'לוב על המכות ההן. זה מסביר למה אתה כזה דפוק.

      ואולי, רק אולי, בלי המכות ההן לא היית יודע לחבר ככה מילים.

      ססססאמו כמה שאני אוהבת אותך

       

       

       

      אם זה מסביר אז אני יכול לחסוך כסף על הטיפול.......

       

      ססססאמו גמאני.........

        29/3/09 21:02:

      צטט: halinka 2009-03-28 17:31:44

      "...כל אחד צריך מקלט. כל אחד צריך שתהיה לו פינה שהיא רק שלו, מקום שם הוא יכול לחלום, לשיר, לנגן, להסתתר, להתגונן מפני העולם, מפני חבריו ומפני עצמו ..."

      צפלה, ריגשת אותי מאוד עם הסיפור שלך, ולו משום שרק השבוע חשבתי לכתוב על התקופה שלי בקיבוץ (תקופה קצרה אבל חשובה במיוחד) אבל ללא קשר לכל הקיבוצים, ןהסיפורים עליהם, הסיפור שלך כתוב בכשרון אמיתי ונהנתי מכל מילה שורה ופסקה. ואכן, המובאה שהבאתי מהקיבוץ שלך, היא התחושה שלי לגבי הקיבוץ שלי. אני הייתי מובגרת מכדי לחפש לי מקלט, והמקלט שלי היה החדר שלי, שממש לא היה לגמרי שלי! אספר על כך פעם.

      קצלה, תודה על הסיפור ועל היכולת שלך לרגש במילים ובמוסיקה, כמובן.

       

       

       

      תודה לאהל'ה

      אני ממתין לסיפור הזה שלך.

      היום כבר אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה.

        29/3/09 20:59:

      צטט: מינימקסי 2009-03-28 22:34:17


      רגישות וכתיבה מן המשובחים!

       

       


      תודה
        29/3/09 20:57:

      צטט: רות.מ 2009-03-28 16:44:50

      קראתי ונקרע ליבי


      קובי כתב היום שהוא נמצא כעת בין הפרקים

       

      זמן אחר אץ אחרת גיל אחר

      קושי הוא קושי

      בין אם הוא כאן ועכשו או זיכרון רחוק

       

      אני מאחלת לשניכם מוזיקה שתעורר זיכרונות שמחים

       

       

       

      תודה רותי.

       

      אני כותב מה שאני צריך, לא מה שאני רוצה......

       

      ויש גם זכרונות שמחים.

        29/3/09 19:49:


      קראתי בשלוק אחד ושוב הגעתי לארנסט בלוך שעושה לי תמיד

      את מה שעשה לך הכינור.

      אין לי מספיק מילים כדי לשבח אותך, צפל'ה. אתה פשוט אדיר.

      תודה.

        29/3/09 11:34:


      קראתי והתרגשתי. כתיבה שיוצאת מן הלב ומצליחה להגיע ללב.

      זכרונות שחיים והופכים אותנו למי שאנחנו. כלומר, אותך למי שאתה.

       

        29/3/09 07:43:

       

      יופי של סיפור צפל'ה, חיכיתי לזה. תענוג לנשמה.

       

      החיבורים בין העולמות, הקישורים בין הזמנים והמקומות, התאורים והסלנג...

       

      הרגשתי כמו בוטן בתוך צנצנת שמתגלגלת, ועפתי מצד לצד...

       

      עד שבסוף מצאת לי את החור של היציאה, והסתכלתי אחורה פנימה לתוך הצנצנת, והתגעגתי.

       

      "לגזור ולשמור". שאפו.

       

      צעקה

        29/3/09 00:36:

      פיי ועדית אמרו כמעט הכל.

      אולי, רק אולי, צריך להגיד תודה לאביגדור הז'לוב על המכות ההן. זה מסביר למה אתה כזה דפוק.

      ואולי, רק אולי, בלי המכות ההן לא היית יודע לחבר ככה מילים.

      ססססאמו כמה שאני אוהבת אותך

        28/3/09 23:46:


      שמעתי והתמוגגתי מהניגון.

      כל נדרי של בלוך בביצוע קזאלס לפעם הבאה, טוב?

      לקרוא אקרא כבר מחר כי כעת מאוחר מדי.

      אתה אוצר יקר, כבר אמרתי לך?

        28/3/09 23:15:

      צטט: 2btami 2009-03-28 23:13:07

      איזה סיפור, אסף. 

       

       

       


      תודה תמי
        28/3/09 23:13:

      צטט: בועז22 2009-03-28 22:58:56


      לא, אני לא חושב שישנו מוסר השכל...,

      אולי מפני שאני פשוט מתעצל למצוא

      אחד כזה...

      ניסיתי גם לחשוב על מנגינה מסויימת שמסוגלת

      להעלות דמעות ואו בכי, אצלי...

      ולא מצאתי.

      כנראה, שזה יגיע יום אחד בהפתעה...

      יש ריח שמעלה בי דמעות:

      ריחו של תינוק.

       

       

      חכם בלילה.

      אם גם לי היה נולד נכד היום אז גם אני היתי מגיב כך.....

      המון מזל טוב

      ממזר בר מזל שכמותך (או איך שלא אומרים בעברית לאקי באסטרד)

       

        28/3/09 23:13:

      איזה סיפור, אסף. 

       

        28/3/09 23:11:

      צטט: עדית... 2009-03-28 22:46:27

      כבר עברו כמה שעות מאז שהעלית את הפוסט הזה. והתגובות מצטברות.

      אבל בכל זאת אני אגיד מה שרציתי -

      יצא לך בלי כפפות הפעם. גם המכות ישירות ובלי ריפוד, וגם הכתיבה.

      הומור ובדיחות הן הכפפות שלך בדרך לסיפורים מלאים עומק, והפעם הכפפות היו דקות נורא, כפפות מנתחים.

      אז אתה האחרון האובייקטיבי, האחרון שיכול לשפוט אם הצליח לך או לא. תקרא את התגובות כאן, ותראה מה זה עושה לאנשים.

      בשבילי כל התפאורה הזאת של ילד קיבוץ היא סינית-מדוברת, ואני בכיתי, באמת בכיתי (ואני קוראת המון, אבל בוכה מעט מאוד פעמים מדברים שאני קוראת...) בגלל הילד ההוא, ובגלל הילד-אתה, ובגלל הילד ההוא-ההוא, והאצבעות של הכנר, ובגלל הצה"ל הזה, הכי חזק בעולם, לעזאזל.

      אז תעשה לך קפה, ותשתה אותו ככה בכיף. ותסתכל קצת מרחוק על מה שיצא לך. יצא יופי של סיפור, הוא יצא אישי כזה, וזה עושה אותו עוד יותר "מבכי", אבל לפעמים זה לא דבר רע כל כך.

      בחיי.

       

      תודה עדית.

       

      אחלה קפה.....

        28/3/09 22:58:


      לא, אני לא חושב שישנו מוסר השכל...,

      אולי מפני שאני פשוט מתעצל למצוא

      אחד כזה...

      ניסיתי גם לחשוב על מנגינה מסויימת שמסוגלת

      להעלות דמעות ואו בכי, אצלי...

      ולא מצאתי.

      כנראה, שזה יגיע יום אחד בהפתעה...

      יש ריח שמעלה בי דמעות:

      ריחו של תינוק.

        28/3/09 22:46:

      כבר עברו כמה שעות מאז שהעלית את הפוסט הזה. והתגובות מצטברות.

      אבל בכל זאת אני אגיד מה שרציתי -

      יצא לך בלי כפפות הפעם. גם המכות ישירות ובלי ריפוד, וגם הכתיבה.

      הומור ובדיחות הן הכפפות שלך בדרך לסיפורים מלאים עומק, והפעם הכפפות היו דקות נורא, כפפות מנתחים.

      אז אתה האחרון האובייקטיבי, האחרון שיכול לשפוט אם הצליח לך או לא. תקרא את התגובות כאן, ותראה מה זה עושה לאנשים.

      בשבילי כל התפאורה הזאת של ילד קיבוץ היא סינית-מדוברת, ואני בכיתי, באמת בכיתי (ואני קוראת המון, אבל בוכה מעט מאוד פעמים מדברים שאני קוראת...) בגלל הילד ההוא, ובגלל הילד-אתה, ובגלל הילד ההוא-ההוא, והאצבעות של הכנר, ובגלל הצה"ל הזה, הכי חזק בעולם, לעזאזל.

      אז תעשה לך קפה, ותשתה אותו ככה בכיף. ותסתכל קצת מרחוק על מה שיצא לך. יצא יופי של סיפור, הוא יצא אישי כזה, וזה עושה אותו עוד יותר "מבכי", אבל לפעמים זה לא דבר רע כל כך.

      בחיי.

        28/3/09 22:34:

      רגישות וכתיבה מן המשובחים!
        28/3/09 17:31:

      "...כל אחד צריך מקלט. כל אחד צריך שתהיה לו פינה שהיא רק שלו, מקום שם הוא יכול לחלום, לשיר, לנגן, להסתתר, להתגונן מפני העולם, מפני חבריו ומפני עצמו ..."

      צפלה, ריגשת אותי מאוד עם הסיפור שלך, ולו משום שרק השבוע חשבתי לכתוב על התקופה שלי בקיבוץ (תקופה קצרה אבל חשובה במיוחד) אבל ללא קשר לכל הקיבוצים, ןהסיפורים עליהם, הסיפור שלך כתוב בכשרון אמיתי ונהנתי מכל מילה שורה ופסקה. ואכן, המובאה שהבאתי מהקיבוץ שלך, היא התחושה שלי לגבי הקיבוץ שלי. אני הייתי מובגרת מכדי לחפש לי מקלט, והמקלט שלי היה החדר שלי, שממש לא היה לגמרי שלי! אספר על כך פעם.

      קצלה, תודה על הסיפור ועל היכולת שלך לרגש במילים ובמוסיקה, כמובן.

       

        28/3/09 17:11:

      צטט: films 2009-03-28 14:42:18


      יפה לך

      עלה והצלח

      אולי אפשר גרסא פחות ארוכה

      לטובת מועטי האינטלגנציה והסבלנות....

       

       נכון....אשמח גם.

        28/3/09 16:44:

      קראתי ונקרע ליבי


      קובי כתב היום שהוא נמצא כעת בין הפרקים

       

      זמן אחר אץ אחרת גיל אחר

      קושי הוא קושי

      בין אם הוא כאן ועכשו או זיכרון רחוק

       

      אני מאחלת לשניכם מוזיקה שתעורר זיכרונות שמחים

        28/3/09 16:32:

      צטט: פ. השקד 2009-03-28 14:54:38

      איך לא הצליח לך, ואני התחלתי לבכות החל מהקטע הזה מה הוא אדם אם לא סך זיכרונותיו, סך געגועיו?

      ועד סוף הפוסט והרבה אחריי?

       

      וכל הזכרונות רצים בי קדימה ואחורה ולצדדים ולא נותנים מנוח...ואיך זה מתחבר לי לעכשיו וכאן, לעבודת שורשים שהבת שלי צריכה לכתוב, [מה היא צריכה לכתוב...אמא שלה צריכה...] ואיך אני לא מסוגלת לגעת בכלום, בשום זכרון, בשוםתמונה, כי זה כל כך סוחף ומצמית, וזה עולם כל כך שונה מזה הנוצץ והשקוף והמבריק של היום. הכל נוצץ כל כך היום....וכואבות לי העיניים. אני רוצה את פעם אני מוכרחה קצת הסנפות של פעם....

       

      ואני לבד בבית...ואני יכולה לבכות בלי חשבון, בלי להבהיל אף אחד...

       

      והמחבואה של פעם כל כך חסר לי היום. ואין. אין איפה להתחבא יותר...

       

      ואתה לא מדבר ברצינות כשאתה אומר ששוב לא הצליח לך, נכון? כי האופן שבו אתה נוגע באנשים הוא כל כך חד ומדוייק ועדין בו זמנית...

       

      אתה מדהים אותי בכל פעם מחדש, ודי. חייבים להפגש.

       

      שלך,

      פיי.

       

       

       

       

       

      יש לך בית להיות בו לבד, את לא צריכה מחבואה......בקיבוץ הינו צריכים להמציא לנו פינה.

       

      תודה על התגובה הזאת שאני לא מוצא שום דרך להגיב אליה.

       

      בטח שניפגש.

        28/3/09 16:29:

      צטט: תמי ליבנה 2009-03-28 14:47:29


      קונצ'רטו לגעגוע ולמליחות בעיניים.

       

      יפה צפל דרלינג.

       

      תודה תמוצ'קה

       

      לפעמים מה שלא הולך בטוב הולך במכות........

        28/3/09 16:27:

      צטט: films 2009-03-28 14:42:18


      יפה לך

      עלה והצלח

      אולי אפשר גרסא פחות ארוכה

      לטובת מועטי האינטלגנציה והסבלנות....

       

       

       

       

      בפעם הבאה אולי אצליח לקצר......

       

      תודה

        28/3/09 14:54:

      איך לא הצליח לך, ואני התחלתי לבכות החל מהקטע הזה מה הוא אדם אם לא סך זיכרונותיו, סך געגועיו?

      ועד סוף הפוסט והרבה אחריי?

       

      וכל הזכרונות רצים בי קדימה ואחורה ולצדדים ולא נותנים מנוח...ואיך זה מתחבר לי לעכשיו וכאן, לעבודת שורשים שהבת שלי צריכה לכתוב, [מה היא צריכה לכתוב...אמא שלה צריכה...] ואיך אני לא מסוגלת לגעת בכלום, בשום זכרון, בשוםתמונה, כי זה כל כך סוחף ומצמית, וזה עולם כל כך שונה מזה הנוצץ והשקוף והמבריק של היום. הכל נוצץ כל כך היום....וכואבות לי העיניים. אני רוצה את פעם אני מוכרחה קצת הסנפות של פעם....

       

      ואני לבד בבית...ואני יכולה לבכות בלי חשבון, בלי להבהיל אף אחד...

       

      והמחבואה של פעם כל כך חסר לי היום. ואין. אין איפה להתחבא יותר...

       

      ואתה לא מדבר ברצינות כשאתה אומר ששוב לא הצליח לך, נכון? כי האופן שבו אתה נוגע באנשים הוא כל כך חד ומדוייק ועדין בו זמנית...

       

      אתה מדהים אותי בכל פעם מחדש, ודי. חייבים להפגש.

       

      שלך,

      פיי.

       

       

       

        28/3/09 14:47:


      קונצ'רטו לגעגוע ולמליחות בעיניים.

       

      יפה צפל דרלינג.

        28/3/09 14:42:


      יפה לך

      עלה והצלח

      אולי אפשר גרסא פחות ארוכה

      לטובת מועטי האינטלגנציה והסבלנות....

        28/3/09 14:26:

      צטט: עליזהלה 2009-03-28 14:14:09

      כבתמשק שגם לה היה מחבואה משלה

      על ענף עץ התות במדרון שבדרך לבית הקברות

      ממרחק הגעגוע לצליל ישן שהיה אצלנו במשק

      בעיקר בשירה בציבור של נשף השנה (היומולדת של הקיבוץ)

      מאוסף הילדים העצובים שהגיעו כל שנה ל'חברת הנוער'

      והפכו עד חנוכה או מקסימום פורים לגדולי הליצנים

      כי הרי איך תכבוש את מקומך בין הבנימשק אם לא בצחוקים

      אני יודעת שכתבת את זה בדיוק כמו שחשבת - בגלים של זיכרון

      וכך כותבים את האמת שנמצאת עמוק באמצע של הבפנים

      ולטעמי זה מ ע ו ל ה !

      ת ו ד ה   ג ד ו ל ה ! 

       

      תודה עליזהל'ה.

      מעולם לא למדתי לנגן על כינור ומה שנותר לי לעשות זה לחבר בין המילים, אולי אצליח להגיד משהו.

      אם הצלחתי להחזיר אותך לענף עץ התות, אולי בכל זאת הצלחתי להגיד משהו.

        28/3/09 14:14:

      כבתמשק שגם לה היה מחבואה משלה

      על ענף עץ התות במדרון שבדרך לבית הקברות

      ממרחק הגעגוע לצליל ישן שהיה אצלנו במשק

      בעיקר בשירה בציבור של נשף השנה (היומולדת של הקיבוץ)

      מאוסף הילדים העצובים שהגיעו כל שנה ל'חברת הנוער'

      והפכו עד חנוכה או מקסימום פורים לגדולי הליצנים

      כי הרי איך תכבוש את מקומך בין הבנימשק אם לא בצחוקים

      אני יודעת שכתבת את זה בדיוק כמו שחשבת - בגלים של זיכרון

      וכך כותבים את האמת שנמצאת עמוק באמצע של הבפנים

      ולטעמי זה מ ע ו ל ה !

      ת ו ד ה   ג ד ו ל ה ! 

        28/3/09 14:07:

      צטט: הדב מהיער 2009-03-28 13:56:05

      כל אחד צריך מקלט.

      כמה יפה הסיפור שלך, צפל.

       

       

       

       

      תודה דוב

       

       

        28/3/09 13:56:

      כל אחד צריך מקלט.

      כמה יפה הסיפור שלך, צפל.

       

        28/3/09 13:49:

      צטט: קורע ברך 2009-03-28 13:31:29


      טוב. אהבתי ביותר. זה מזכיר לי את הסיפור הראשון שכתבתי בחיי. אני עוד אכתוב אותו ראס בין אללה אכתוב אותו.

       

       

       

      תודה יא קורע

      בטח שתכתוב

        28/3/09 13:47:

      צטט: עדית... 2009-03-28 13:30:46


      אתה תמיד (כמעט) חושב שלא הצליח לך.

      לא נכון. כן הצליח. הלכתי עם הפתלתלות של הסיפור שלך עד שהגעתי למה שרצית להגיד. והדרך הייתה הכרחית, מפני שאם היית כותב ישר: לבד, געגוע, עצוב, אנשים רעים, אנשים טובים - הייתי אומרת שלא הצליח לך.

      כמה עצב יכול להיות בצליל אחד.

      יו.

       

       

      תודה עדית

       

      נראה לי שפשוט לא מצאתי דרך סיפורית לספר את הסיפור הזה. כנראה שככל שמתקרבים לאמת האוטוביאוגרפית זה נהיה קשה יותר.....(וגם פה השתמשתי בלא מעט הסוואות)

        28/3/09 13:31:

      טוב. אהבתי ביותר. זה מזכיר לי את הסיפור הראשון שכתבתי בחיי. אני עוד אכתוב אותו ראס בין אללה אכתוב אותו.
        28/3/09 13:30:


      אתה תמיד (כמעט) חושב שלא הצליח לך.

      לא נכון. כן הצליח. הלכתי עם הפתלתלות של הסיפור שלך עד שהגעתי למה שרצית להגיד. והדרך הייתה הכרחית, מפני שאם היית כותב ישר: לבד, געגוע, עצוב, אנשים רעים, אנשים טובים - הייתי אומרת שלא הצליח לך.

      כמה עצב יכול להיות בצליל אחד.

      יו.

        28/3/09 13:22:

      צטט: א"ריק 2009-03-28 12:57:22

      תן לינק לנגינה של קובי, שגם אנחנו נבכה.

       

       

      לא הצליח לי הסיפור הזה אבל העליתי בכל זאת.

       

      הכנסתי לינק לשמו של קובי, חפש שם,

      תודה על התגובה והכוכב.

        28/3/09 12:57:
      תן לינק לנגינה של קובי, שגם אנחנו נבכה.

      ארכיון

      פרופיל

      צפל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין