כבר פעמיים שהצלחנו לרוץ 7 קילומטרים רצופים- בפעם הראשונה, צמודה לדלית ולאפרת, קילומטרים של שיחה וריצה קולחת. בפעם השנייה, ביום שישי בפארק עם ישי ואפרת, ניסינו להבין איך זה שהגוף מסוגל לקפיצות כאלו ביכולת (כל זה בזמן שישי מנסה לדכא אותנו, ולרמוז שרצנו 6.5 קילומטרים בלבד, אבל בחרנו שלא להאמין לו). 

כדי להגיע לריצה של שישי בבוקר בזמן, התעוררתי בחושך המוחלט של חמש בבוקר בשעון הקיץ החדש שגזל שעת שינה שלמה. הגעתי לרכבת ויחד איתי הגיע בחור אחד, שהיה משוכנע שהשעה שבע בבוקר (חושך, כוכבים וירח לא עצרו אותו). אפרת וישי התקשרו במחווה פולנית ובררו אם אני זקוקה לטרמפ מהרכבת, והבהירו- יש חושך בחוץ! אמרתי להם שגם מחלונות הרכבת אפשר לראות שחושך, ושתכף נפגש. 

בדרך לנקודה שבה קבענו להפגש ראיתי באופק זוג עטוף פליזים והשתכנעתי שאלו ישי ואפרת. נופפתי בהתלהבות, רק כדי לגלות כעבור מספר דקות במבוכה, שמדובר בזוג בעשור השישי (לפחות) לחייו. התירוצים- היה כמעט חשוך, אפרת תמיד עטופה בפליז ובכלל- רעמת השיער של הגבר הזר אמורה להחמיא לישי. 

רצנו. רצנו עוד קצת ואז רצנו עוד. למעשה, אפילו שילבנו כמה מתגברות וסיימנו בספרינט. אחר כך, אצתי רצתי לרכבת כדי להספיק להגיע לכנס על כלכלה התנהגותית שהיה באוניברסיטת חיפה. כשהגעתי לתחנה המרכזית בלב המפרץ איש בכובע גרב התחיל ללכת אחריי. מכיוון שלא היה לי מושג לאן בדיוק אני אמורה ללכת, היה קל לזהות שהוא הולך בעקבותיי. האמת, שהתגלתה רגעים ספורים מאוחר יותר היא שהוא עקב אחרי הנעליים שלי. אותן נעלי אדידס מעולות שרכשתי במיטב כספי בשבוע שעבר. הוא הגניב מבט לנעליים ואמר- "אז את רצה?" ומשם התגלגלה שיחה שנעצרה רק בזכות הגעתו של קו 146 לאוניברסיטה. 

בדרך לאוניברסיטה הנהג דחק בי להביט מהחלון- "אירופה, נכון?", והנוף החיפאי אכן היה מוצלח. בכנס שמעתי את אורי גנזי מספר על מחקריו המגניבים ובאופן כללי התרשמתי מהאנשים המעניינים (שאולי יקבלו אותי ללימודים ויאפשרו לי לחקור איתם דברים מגניבים לא פחות).  

כשחזרתי הביתה, האיש והכלבלבה היו נמרצים כמו אנשים שקמו ב-11 בבוקר (כן, יש אנשים שקמים בשעות כאלו, הם לא רצים לשומקום), ולכן נסענו יחד לעיר הגדולה תל אביב כדי ללכת ברגל את כל הדרך מפארק הירקון לקצה אבן גבירול ולבדוק את סנדוויץ' הרוסט ביף (הוא) ואת הפסטה (אני) באיזה מקום חדש שם (היה גם גזוז תפוחים במילוי-חוזר-חינם). 

אחרי שחזרנו, כשהצלחתי רק בקושי לאתר את הדרך למיטה, התקשרה סבתא שלו והזמינה אותנו לארוחת ערב. קפצתי למקלחת ושוב- יצאנו לדרך.  

(חזרנו. זינקתי למיטה. ישנתי. ישנתי. ישנתי עוד. התעוררתי ב-10).