"רגע הבגידה האמיתי של רוב הגברים"

כשבחור פוגש בחורה ומעוניין לכבוש את ליבה או את חמוקיה - הוא מקשיב לה, רגיש כלפיה, מתחשב, משוחח איתה ארוכות על תחושותיה, מבין אותה ואת תחושותיה, משתף אותה בתחושותיו, מפעיל את דימיונו כדי להשתתף בעולם הדימויים שלה, מתנסח במילים של תיאור תחושות, מחמיא לה, מגיב לה, מתעמק בה, עוטף אותה בחום, מגלה אמפתיה ומערסל אותה.

הדברים הללו חודרים לכל נקבוביה, לכל נימיה, מבקיעים נתיבות אל נשמתה וכובשים את ליבה. היא מתמסרת וחשה אפופה ומלופפת באהבה. היא בעננים - והוא מוריד הגשם.

גישה זו של הגבר כלפי מושא חיזוריו, לרוב, אינה גישתו ודרך התנהלותו הטבעית בחיי היומיום. רבים מבני מיני, הגברים, אינם באמת חיים את עולמה הפנימי של האשה. רבים מהגברים רואים, מתוך חוסר הבנה,  בצורך של האשה להביע את תחושותיה ולחלוק אותן עם אחרים מעין ברברת וקשקשת של קאצ'קס. לעומת זאת, חלק מבנות המין היפה יותר, ראות בחוסר יכולתם של גברים או בהעדר צורך מצידם להביע תחושות ולחלוק אותן עם אחרים, כעדות לאטימות וחיספוס אצל הגברים.

אולם, נניח לרגע את הדיון בשאלות הללו ובהבדל שבין נשים לגברים בעניין זה. ברצוני להתמקד ב"רגע הבגידה האמיתי של גברים" בו האשה חשה נבגדת, אם כי לרוב באותה העת היא עדיין לא יודעת לומר את זה.

הגבר, לאחר שכבש את מה שליבו חפץ לכבוש, חוזר לתבנית המוכרת לו. הוא חדל להיות אותו גבר רגיש, קשוב ומתחשב (מה שהוא באמת מעולם לא היה). הוא שוקע חזרה בעולמו הפנימי האמיתי, ואט אט לוקח כמובן מאליו את הקשר עם זוגתו. הוא אינו חש כל אשמה בעוד אצלה נפער בור ריק של חסר, שהולך ומעמיק עם הזמן.

אותו רגע, הוא רגע הבגידה. רגע הבגידה אינו הרגע בו הגבר פוגש נערה אחרת ומתנה עימה אהבים. רגע הבגידה הוא אותו רגע בו הוא חדל להמשיך במצג שהציג לה בעת שרצה לכבוש את ליבה או חמוקיה.

לא נדון כרגע בשאלה, מי אחראי ואשם בבגידה. יש שיאמרו כי רק הגבר, שהציג מצג שווא, והוא הבוגד, בעוד שאחרים יאמרו כי

האשה שותפה מלאה ל"קונספרציה" ומצג השווא. שהרי ידעה כי המצג שהוצג לה לרוב אינו אמיתי, והוא נובע מאילוץ שהיא "כופה" על הגבר כדי שיוכל לכבוש את ליבה. לא נדון ונכריע בעניין זה כאן.