בּוֹא אֶל גוּפִי שׁוֹתֵק בּצֵל ההר, נוֹטֵף פִּלגֵי זֵיעה וזיכרוֹנוֹת המפַלסִים להם דֶרך בֵּין דמעוֹת ודָם להבין עד לאָן, עַד כּמה.
עדיין ילדה בְּצֵל הרחמים, זרוֹע תוֹביל אל כתפִי ואֶשׁקַע רַק אֶל צבעִים ולילה, הרוּח תכוֹפֵף אֵיבַרַי הנוּקשׁים.
אֶתרצֵה מוּל טבע וים, שׁוּב טעם בּראשִׁית כּשִׂפתֵי עוֹלָלִים.
|