אחרי ימים ארוכים של קיץ אינדיאני, סוף סוף הודיעו החזאים על סוף שבוע סוער במיוחד שמתקרב לאזורנו. התוכניות לשבת ביתית עם חתולים מכורבלים ואינספור כוסות תה להרגעת הגרון הדואב נקטעו באחת, כשנקראתי לבצע נסיעת מבחן מיידית. מוסיקת המקרה המשיכה לשבש את התוכניות כשמכונית הספורט שהצלחתי לארגן בהתראה קצרה הודיעה בנורית מסתורית על תקלה, ובזמן הפציעות , בשעות העבודה האחרונות של יום שישי הקצר, הצלחתי לארגן דייט עם המיצובישי אאוטלנדר - הג'יפ הראשון שלי.
 

עד עכשיו נמנעתי בעקביות מלבחון ג'יפים. למה? למה לא: הם בריוניים, מזהמים, דורסים וכוחניים. לא הייתי רוצה לחשוב על עצמי כבנאדם של ג'יפים. ובכן, מסע של יומיים לימד אותי שגם אני, למרבה המבוכה, אדם של ג'יפים. לא קשה לחבב את האאוטלנדר. הוא אמנם גדול, אבל חזותו כשל ענק עדין, נעדר הסממנים העוצמתיים החביבים על ג'יפאים, שבכת גריל בחזית ושאר עניינים. האאוטלנדר, כך למדתי, לא נועד לשטח ה"קשה". אבל זה בסדר, גם אני לא.

אני, מפונקת שכמותי, מקבלת בברכה את שלל הפינוקים שהוא מציע: מושבי עור רכים, מרחב עצום מקדימה וגם מאחורה, פוזה גבוהה על הכביש, ג'י.פי.אס, והכי הכי חשוב - שימו לב, אחיות - מצלמת רוורס, שמראה את כל מה שנמצא מאחוריכן בנסיעה אחורה. תוספת מעולה למי שתמיד חוששת לדרוס ילד בגובה חצי מטר, חתול או סתם עמוד נמוך. חוץ מזה יש שלל קשקושים חביבים כחלון שמש בגג, די.וי.די שכולל שרת מוסיקה, המון מקום לכוסות, ואפילו, למשפחות מרובות ילדים, שני מושבים קטנים ונשלפים מאחורה, בתוך תא המטען העצום. חבל באמת שלא קיבלתי את האוטו באזור התעשייה הדרומי של נתניה.

נאמנים לחזון הביטחוני של האאוטלנדר (בתרגום לעברית: חוצלארץ) החלטנו לצאת דרומה. את עבודת התכנון והתיאום התחלנו באיחור אופנתי ביום שבת בבוקר. הסלולרי זמזם לאות הודעת סמס, הבעל נזרק מהמיטה והודיע שחברנו למסע ערן מוכן ומזומן כבר ליציאה סוערת, לטפס על גבעה, לכבוש איזה הר.
לאן נוסעים? ללא כל ניסיון מוקדם עם רכב שטח, החלטנו על מסלול שטח לייט, שרוב מרכיביו הם נסיעה רגילה בכבישים מהירים ושלולית סמלית לטבול בה את גלגלי הענק של המיצובישי הכחולה: שנוכל להגיד בגאווה: "ירדנו לשטח".  האינטרנט העברי מלא באתרים ובהמלצות, ואנחנו בחרנו חיש קל במסלול המתחיל בבאר-שבע, ממשיך לחצרים ומשם יורד לשטח: תחילה נסיעה לצד נחל אפיקים עד העיר אופקים. משם החלטנו כי נאלתר המשך למסלול.

יצאנו אל טווח הגראדים וכבר באזור קרית-גת נקלענו אל תוך מראה מרהיב של שבר-ענן. לג'יפנו זה לא הזיז יתר על המידה, אך אנו השתעשענו בהמצאת סופרלטיבים הקשורים למשפחת טייב המקומית. השנינה הזוכה הייתה "עננינט". עצרנו לתדלוק בבית קמה כדי לגלות שהשולחנות בחנות הנוחיות המקומית מאובזרים בציור של השור הזועם מבורגר-ראנץ' מחד, ובלוגו של רשת "ילו" מאידך. את הקפה שלנו קיבלנו בכוסות נייר שעליהן התנוססה תמונתה של ציפי לבני, וזאת בלי שביקשנו. בבואנו לתהות לגבי העניין מול האחראים ראינו שלקוחות אחרים זכו בכוסות של נתניהו. עניין של אקראיות, קצת כמו בחיים.

למי מיועד האאוטלנדר? לאנשים שהנוחות חשובה להם מאוד. כיסאות העור הבהירים נעים אחורה וקדימה בעזרת מנוע חשמלי קטן הממתין לפקודת האדון.  מגבי המיצובישי נעים בקצב הגשם עם מגע הטיפה הראשונה, ללא התערבות יד אדם. בקרת השיוט נוטלת מהנהג המפונק את הצורך בתשומת לב בשעה שהוא בכביש המהיר, בדרך לחנות על מדרכה ליד בית הקפה הקבוע שלו, או ביום שבת: בדרך לשמורת הטבע, עם הילדים מאחורה (שצופים בדי. וי, די). הנסיעה בג'יפ נוטעת בנוסעים ביטחון, הוא גדול וגבוה, מסיבי ואפילו ספורטיבי. מלך הכביש? 

כשרהט לימיננו הגשם פסק במפתיע, אך אנחנו בשלנו - החלטנו שמדובר ב"קו הממטרים של נינט טייב" שמדרום לו יבש. בבאר שבע פנינו ימינה לכיוון בסיס חצרים, תוך כדי זמזום נעימת יעקב טרנר. משם עברנו לנסיעת שטח בדרך העפר והחצץ היפהפיות של פארק הפסלים, ומיהרנו להצטלם עם נמלים אדומות וענקיות שקידמו את פנינו במרחב הצחיח משהו. אחרי הסיור הממונע בגן הפסלים החביב  (כולל מהדורת אבן לחתול גארפילד) פנינו לעבר כניסה לבסיס צבאי.
שטח לטיול משפחתי של סוף שבוע? שטח אש? התשובה לשתי השאלות חיובית. בעוד אני מנווטת את הנהג לפי תיאור המסלול שהורדנו באינטרנט, לפנינו מופיעים שלטי גולגלות המזהירים: כוחות נעים בציר.  במהלך השבוע אסור הטיול בהרבה משטחי בנגב והדרום, בשבת המטווחים דוממים והמנועים רועמים, המשכנו, נעים לנו בציר.

באמת שניסנו לעקוב אחרי ההוראות, בקילומטר ה-3.8 פנו שמאלה במזלג ליד פגר זחל"ם מהמבצע ההוא, מקווים לפגוש בעוד 200 מטר אנדרטה ללוחמי הפלוגה הזו מהמלחמה ההיא. בשלב כלשהו, ויתרנו על היומרה לדעת איפה אנחנו.  ידענו שאנחנו לא מאוד רחוקים מיעד עירוני כלשהו, הגי. פי. אס החליט פתאום שאנחנו בדרכנו לאיילון דרום, אך למרות הכל צלחנו את הדרך בבטחה אל נקודת הסיום של מסלול השטח. 

למרות היותנו עכברי עיר, בהחלט נהנינו מהאפשרות לנסוע בשבילים שהמכונית הפרטית לא יכולה להם. אנחנו בשטח, אבל חווית הטיול עדיין סטרילית ומפנקת. האאוטלנדר יורד במורדות תלולים ומטפס בנינוחות על הגבעה התורנית ללא מאמץ. מדובר במכונית שהיא בועה, מערכת סאונד לוחשת ברקע, על שלל רמקוליה והבוץ מאתנו והלאה. המנוע מגרגר באסרטיביות מה, אבל לא מזיע ומתאמץ.
 

מזל, אם כן, שכאשר חזרנו לאם הבועות כולן, תל אביב, החלטנו להיענות להצעה של ערן ולשבת בקפה החביב עליו, לאביט. שם, מסבים סביב חליטות תה, מצאנו פתאום שלל כלניות מתורבתות וצבעוניות באגרטל, צופות דרך החלון וטיפות הגשם אל דרום אחר, אפור ומפויח.

פורסם בגליון מארס-אפריל של TheMarker Women