בגוף ראשון
ברבות הימים,ברוות הימים, שיהיו הימים רוויים במים חיים.
אוהבת לשתף, מעוניינת בדיאלוג, נהנית להגיב לאחרים וגם לקבל תגובות.
אז אתם מוזמנים. מאוד.
© כל הזכויות לתכנים המופיעים בבלוג, שמורות למרוה.
פוסטים פופולאריים
-
מסדר האחווה
14/10/09 | 1379 צפיות
-
שבת תל אביבית
20/11/09 | 1210 צפיות
-
מגירות
21/6/10 | 2663 צפיות
-
ארבע שנים
15/5/10 | 1599 צפיות
-
ילדת זאב, ילדת זהב
31/12/08 | 1503 צפיות
-
שיחות נפש
19/8/09 | 1596 צפיות
על יום האביב הראשון, וקצת עלי, וגם: הגוף יודע לפניי
יום השוויון בין היום ללילה, היום הראשון של האביב, ראש השנה הפרסי, כל אלו חברו בשבת שעברה ליום שמשי ונפלא. כנצר למשפחה פרסית שומרת מסורת חשתי חובה לחגוג את כל האירועים כראוי, ויצאתי לטבע חמושה בחבר, משקפי שמש, תרמוס ותקרובת קלה לפיקניק. היעד הנבחר הפעם היה פרק אפק ומקורות הירקון, שמזמן כבר רציתי לבקר בהם, והנה נקרתה לידי ההזדמנות. למרבה המזל עוד כמה בריות בחרו לצאת לטבע, ואולי בניגוד לי לא היו זקוקים לרשימת תירוצים עניפה, ולכן הדרך לטבע הייתה רצופה כוונות טובות וגם לא מעט פקקים... אבל סוף טוב הכול טוב, והפרק אכן היה יפה ומשובב לב ועין ,כמו גם מבצר אנטיפטרוס שהתגלה דווקא כסימפטי ויפה להפליא. לאחר טיול רגלי קצר, פיקניק בצל המבצר היווה את שיאו של היום, ובו הרמנו כוס תה צמחים לכבוד האביב והשנה הבאה עלינו לטובה, שאגב היא בסמוך מאוד לראש חודש ניסן העברי, שהיה ראש החודשים שלנו. אחד הדברים האהובים עלי ביותר הוא טיולים, בעיקר בטבע, אבל אני ממעטת לצאת לטבע ולטייל, לצערי, וזו הזדמנות עבורי לספר משהו אישי על עצמי וחיי. אני חיה בצוותא עם תסמונת שנקראת דאבת השרירים, או בשמה המוכר יותר, פיברומילגיה. אתם מוזמנים לגגל, ולאלו שלא יגגלו אומר שזו תסמונת בעלת סימפטומים שמשתנים מאדם לאדם, והיא גם מאוד דינמית, כך שגם אצל אותו אדם יש תקופות טובות יותר ופחות. חשוב לי לציין שהיא לא מסכנת חיים. היא "רק" משפיעה על איכות החיים. בעיקר היא משפיעה על שינה, או בעצם, בעיות שינה, כאבים בפרקים, בשרירים, רגישות לקור, לרעש, לשינויי מזג אויר ועוד. זה בגדול. בקטן, או לפחות אצלי, המצב טוב יותר מאשר אצל הרבה אחרים. תודה לאל אני מתפקדת בסך הכול, ואם אני שומרת על כמה כללים כמו תזונה מתאימה, שינה בשעות סבירות, פעילות פיזית מתונה, לבוש חם ומוגן מרוח, אז מצבי די טוב... אבל עדיין עלי לשמור על עצמי, ולהיות מאוד קשובה לעצמי וגופי. לא רואים עלי שאני חיה עם הדאבת בצמידות, לרוב אני נראית בריאה להפליא. אני מנסה לא לוותר על דברים שחשובים לי, כמו ללמוד, לפגוש חברים, וכו'. לעיתים רבות מדי, לצערי, אני חוטאת ומשלמת מחיר. חטאים כמו לאכול עם או אצל חברים אוכל שלא מתאים לי, או לדחוס הרבה פעילויות ביום אחד ולעבור את גבול היכולת שלי ועוד. אז מנסה לקזז ביום שאחרי. לא תמיד זה מספיק. ולא נוטלת תרופות, בניגוד לרבים אחרים, מסיבות שלא אכנס אליהן כרגע, רק אומר, שאני מעדיפה גישה הוליסטית, ולא כזו שמבודדת איברים ומציאות לחלקים נפרדים. אבל יש כאלו שמצבם לא שפר עליהם, והם חייבים לקחת תרופות. אני טיפלתי בעצמי בעזרת דיקור, יוגה, שיטת פאולה ועוד, ופגשתי בדרך מטפלים ואנשים נפלאים. יברך אותם האל. לרוב הגוף שלי חכם ממני, ויודע לפניי מה אני מרגישה, אבל לא תמיד אני מקשיבה... ולפעמים אותו גוף עצמו מסב לי הנאה מרובה ושמחות. וגם מעט הומור , אמונה, ואולי בעיקר סקרנות ותשוקה לחיים, עוזרים לי בדרך... לא תמיד פשוטה ההתמודדות הזו, פעמים רבות אני נופלת וקמה, אבל כמו כול התמודדות, היא מצמיחה פירות למי שבוחר לקטוף. למדתי רבות על עצמי, על גופי, להיות טיפה פחות שיפוטית (לא מספיק, אבל לפחות התקדמתיJ), למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי עוד יותר מקודם אפילו, ולא לתת את הכוח למישהו זר להחליט החלטות הרות גורל עבורי, למשל לרופא ,שרואה אותי לזמן קצר, ויודע מה טוב לי בוודאות וללא עוררין. עם כל הכבוד, ויש כבוד, אני חיה עם עצמי קצת יותר זמן, ומכירה את גופי ונפשי מעט יותר. אחד הדברים החשובים שלמדתי, ועודי לומדת, הוא לקבל את השונה, האחר, ולנסות להשתחרר מדימויים לגבי מה "שצריך" להיות . יש לי מגבלות מסוימות, כמו לצאת לטיולים ארוכים בארץ ובחו''ל, ובדיוק לשם כך יש בקפה צלמים נפלאים, כמו עמית אחד, מיקי ברנדט, שרון רוזנר, ועוד, שלוקחים אותי למסעות מופלאים... הרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה, כי זה חלק ממי שאני ומחיי, לפחות כרגע. ואני מעט חוששת, בלשון המעטה ,מחשיפת דבר אישי כל כך, אבל זה חלק מהעניין. לפני הפוסט הזה ניסיתי כמה פעמים לכתוב על נושאים אחרים, ולא עלה בידי. כנראה שהגיע הזמן. הנוריות שקניתי אתמול מפארות את שולחן האוכל שלי, ומזכירות את האביב, ושפסח בפתח, והשיר של רונית שחר אהוב עלי כל כך, למרות שאולי היה מתאים גם השיר של שב''ק ס', נופל וקם. טוב, נראה לי שזה מספיק חשיפה לפעם אחת. שבוע טוב ומבורך לכולם, ואביב פורח ומלבלב. |
תגובות אחרונות
-
לבנון ארז
בתגובה על תינוקות של קיפודים
-
תמר קפואנו
בתגובה על מגירות
-
יוסידריקס
בתגובה על עומר פרוק טקבילק, אהוב ליבי
-
א ח א ב
בתגובה על גלוי ונעלם.
-
למדנית
בתגובה על ניקוד מלא
-
למדנית
בתגובה על היום יומולדת
תגובות (71)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוי ליגר, זו זכות גדולה ולא כואבת כלל לקרוא את המילים המרגשות עד מאוד שלך.
הדמעת אותי, והתיאור שלך את האדמה הוא ממש פיוטי ונדיר ביופיו ועומקו.
לפעמים מרגישה עונש, ולפעמים זכות, גם אם היא כואבת או צועקת, כי בזכותה הגעתי
למקומות שאולי היו נמנעים ממני אחרת.
ויש בה פרחים בדרך הזו, אתה צודק.
תודה תודה תודה.
רק רציתי להעיר, שהמחזות היפיפיים כל כך לעינינו... כל הצמחים והפרחים האלה הפורצים להם החוצה מתוך האדמה, והחיות היפות
המתרבות עליה, בה, במעמקיה ולידה... הריחות והצבעים המענגים שהיא פולטת... המים הזכים השופעים ממנה...
איש אינו יודע אם כל היופי הזה אינו כרוך, מבחינתה, בכאב אדיר, בלתי פוסק, אינסופי במחזוריותו, כמו לידה נצחית... והיא, לעיתים,
גונחת ורועדת ומתפרצת בזעם, וממשיכה, למרות הכל, לייצר את כל אותם דברים נהדרים...
יכול להיות שלפחות מבחינה זו - גבירתי היא העתק קטן שלה... זכות כואבת, לא עונש...
היי יורם, תודה על הביקור והתגובה.
ושאלה: מה זו רפואת הכאב שהזכרת?
אשמח אם תאיר את עיניי.
רפואת הכאב, שאני מעיד עליה טובות, יודעת לפעמים לעזור.
"דאבת השרירים" - לא הכרתי את המונח, תודה גם על כך.
סמדרית, התגעגעתי אז באת???
אמרתי לך כבר שאת מוצאת חן בעיניי, וזו הזדמנות לומר זאת שוב.
הפעם זו הבטן שלי שאומרת את דברה, ולה אני תמיד מאמינה :)))
תודות וברכות אביביות מלוא החופן, יקירה.
תודה גדולה לך, תמי.
החלטתי לשנות ממנהגי, ובמקום להתנגד לסופרלטיבים, פשוט להודות בחום,
ולהחזיר לשולח (ובמקרה שלך, זה הולם במיוחד):
את עצמך מדהימה, על שלל איורייך היפיפיים, השופעים אנושיות הומור ואהבה.
כן, חמושה בחבר...
מכירה את חמוש במשקפיים של אריק איינשטיין?
זה על אותו משקל.
גם טיול בטבע הוא סוג של מאמץ עבורי: הנסיעה, ההליכה, סחיבת תיק.
אז אני נעזרת במה שמקל עלי: חברים, תה צמחים, וכו'.
ובאשר למילה חבר: לי אין ידידים. יש לי חברים וחברות.
אולי בגלל שיש בי משהו טוטאלי. גם לחברות באתר אני מתייחסת ברצינות.
וכרגע כול חברי הגברים הם חברי נפש, כמו חברותי הנשים, ואני בהחלט רואה את עצמי בת מזל שבורכתי בהם,
מכיוון שמול האתגרים של החיים, הם אכן מגן ותחמושת שקשה לי לדמיין את חיי בלעדיהם.
ברוכה הבאה, איריס. ותודה על הביקור והחברות.
עכשיו שמנהיינו חברות, אני נזכרת שקראתי לפחות פעמיים את הפוסט הזה בעבר.
החשיפה הדהימה אותי וכל מה שככרוך בה.
וגם אז השתעשעתי, כמו עכשיו, עם הביטוי : חמושה בחבר. גם הוא רב משמעויות.
מרוותי,
נהדרת, זה מה שאת... ככה... תחושת בטן שלי... למדתי לסמוך עליה...
חג שמח אביבי ופורח...
ואוו, דורון, הסמקת אותי....(חבל שהאייקונים לא עובדים אצלי, אז תצטרך לסמוך על דיברתי).
תודה על המשוב מחמם הלב שלך, נעים ומשמח לדעת שיש אנשים כמוך.
לגבי הכלת הכאב, כל תגובה שקיבלתי לפוסט החושף הזה שלי,כולל שלך כמובן, הוא מבחינתי הכלה
של כאביי ושל כוחי.
ועל כך אני מודה בכל ליבי.
תודות וברכות לך, חג שמח,
וברוך הבא למעוני.
חיבוק ענק לאשה אמיצה שמחבקת את החיים בכח ובעדינות.
אפילו תגובותייך מלאות יופי ורגישות
הלוואי ויכולנו להכיל את כאבייך.
אני בטוח שרבים היו מוכנים לחלוק אתך באהבה ובהתמסרות - את מקסימה.
תודה לנה,
המון מילים חמות,
מרגישה שחלקן גדולות עלי :)))
לא גיבורה, רק לפעמים אמיצה, והשחרור עדיין משאלת לב...
אבל אני בדרך, את צודקת, כמו רובנו או כולנו, אני משערת.
חג שמח ונפלא לך, וברוכה הבאה.
תודה לך, דודו, על הביקור מחמם הלב שלך.
כולנו פוסעים בדרך הזו, לא?
חג שמח פורח ונהדר לך ולביתך.
יקרה את אישה אמיצה!!
בעיני את גיבורה !!
הן החשיפה והן ההתמודדות, לדעתי, הוציאות אותך מן העבדות והכניעה למחלה אל השחרור והחירות ממנה.
המישיכי לדרכך, כי נכונה היא....
חג שמח
לנה
תודה
מעבדות לחירות
חג שמח
דודו
צודק,
לא קלה, אבל מאוד חשובה.
חשיפה לזולת לשם קבלה עצמית, וכנות. פנימית וחיצונית.
איך ידעת???
יש לי תאווה לא מרוסנת למצות, ומקווה שהשנה אדע להיות טיפה יותר אחראית :)))
והקרדיט ניתן בשמחה,הצילומים והמילים שלך מסבים לי עונג והנאה מרובים.
שימחת אותי בביקורך, עמית,
חג נפלא.
החשיפה לא קלה.
אבל לפעמים חשובה לנו.
מקוה שלא תשתוללי עם מצות, זו בטח לא התזונה המתאימה
[ותודה על הקרדיט]
אכן, אין כמו לחגוג בטבע ואת הטבע.
אבל לא בטוחה שלנשים יש את המונופול על כך.
מסור את רגשיי אהדתי לזוגתך שתחייה, ומעניין לדעת היכן היא חשה בת חורין...
חג שמח, כשר ומואר גם לך, שלום,
תודה שביקרת, וד''ש לרחובות הממריאים לאיטם.
ברוך הבא.
אין כמו לחגוג את ימי בראשית המאוחדים והשיויוניים עם הטבע הבראשיתי.
נשים תמיד יודעות למצוא את המקום הנכון כדי ליצור את האוירה הנכונה לחגוג ולשמוח.
זו הסיבה שהתיק הזה נופל על זוגתי שתחיה, אני בן חורין בעיניין הזה.
חג אביב שמח כשר ומואר.
שלום לב
מעניין, יש כאן כיסאות מוסיקליים:
לפני כמה ימים רציתי להוסיף את אנא בכוח לרשימת וידיאויי,ולבסוף בחרתי בעומר פרוק, יקיר ליבי.
והנה למחרת, רוח גלילית, הלוא היא רוחונת, בחרה בו לפוסט שלה.
ועכשיו את , עםהשיר של נתן זך...
טוב,
יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע:))
ושולחת גם לך נחמה, לפוסט שלך,
וחיבוק גם.
:)
כמעט שמתי את השיר הזה בפוסט שהעלתי עכשיו אבל העדפתי אחר ביודעי שרבים מדי יקראו...
היי מתי,
שמחתי לארח אותך.
תודה שהקשבת והגבת, וחיממת את ליבי.
שולחת לך זר נוריות אדומות ווירטואליות, לכבוד האביב האביב הזה.
חג שמח ופורח,
וברוך הבא.
תודה, ענת.
לפחות מחשוף נפשי אם לא פיזי, כי מכזה אני מייד מתקררת :)))
כן, דאבת השרירים, או שיר לשרירירם הדואבים. בטח חידוש של האקדמיה.
הגוף דואב ולפעמים הנפש מצטרפת אליו, כמו שמאיר שליו כתב, נדמה לי בעשיו: הכאבים מתחברים.
ואני יודעת שהנחמה תוכל לבוא רק ממני, את צודקת, ואני בשיח הפנימי הזה, שלובש ופושט צורה כל הזמן.
ולפעמים מתווכים, כמוך וכמו שאר המגיבים כאן, הם נחמה גדולה, ותורמים לשיח הזה, של ביני לבין עצמי.
"כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע."
וגם לנחמה.
תודה על הביקור, ועל הנחמה.
היי מרוה,
תודה שחשפת וסיפרת. זאת מעלה גדולה בעיניי להיות אמיצה ולהפתח בפניי אנשים. אני מזדהה ואוהב את סיפור ההתמודדות שלך השזור בנוריות אדומות ואביביות.
חג אביבי ושמח
מתי
היי מרוה. יפה המחשוף מכל זויותיו.
לא ידעתי שפברומילגיה בעברית זה "דאבת"
הגוף דואב וזקוק לנחמה. ממך.
ברוכה הבאה, לללללל (פיספסתי למד אחד??? :))))
יש לך כישרון לגעת במילים שלך, והמון תודה עליהן.
כן, המון אנרגיה הולכת לאיבוד בהסתרות, וחבל.
לכולנו כתמים, או מה שנדמה בעיננו ככזה, וברגע שחולקים, מסתבר שאנחנו בחברה טובה.
כולנו שם, בצורה זו או אחרת.
יש שורה בשיר של ליאונרד כהן, שאומרת בערך כך :
בכל דבר יש סדק, כדי שהאור יוכל לחדור.
מצטרפת למילים.
שבוע טוב לך, המון ברכות, ומיליון תודות.
להתחיל לקרוא אותך דווקא מהפוסט הזה זה כמו מתנה גדולה בשבילי.
בגלל האומץ לחשוף ולתת הזדמנות להכיר יותר לעומק.
ובעיקר כדי לסמן דרך לאלה מאיתנו, אולי לכולנו, שאנחנו לא לבד.
לא חייבים להיות לבד עם הכאבים והפחדים ומה שנדמה לנו כפגמים.
נגעת בי מאוד.
ותודה.
תודה, טל,
גם אני מאוד שמחה שבאת.
ברכות חמות לך,וגם לזה שקרוב לך,
לאביב שופע ומלבלב.
איך אני שמחה שבאתי. מכירה היטב את התסמונת, זו שוכנת אצל אדם קרוב מאוד. באמת לא מוכרת ובעיקר קשה לשמוע לעיתים רופאים שלא מכירים בה. אני מאחלת לך כל טוב. פריחת של אביב והרבה כוח.
טל
הגישה שלי משתנה כל הזמן, ובעיקר בזכות/ בגלל מצבים כמו אלו שתיארתי בפוסט.
מה שבטוח בריא אצלי הוא התיאבון, תודה לאל :))
שמחה לשמוע אותך, נטע,
מקווה שהמעבר מירושלים היטיב איתך.
תודה שבאת.
אין לי מילים...
אחת מהאמונות הכי חזקות שלי היא שהגישה שלנו לחיים - היא זו שיוצרת את החיים.
נשמע שיש לך גישה מאוד בריאה. :-)
ערן מתוק ביותר,
אתה מקסים בעצמך...
וגם מהווה עבורי מקור השראה, כמו בתגובה החכמה שלך לפוסט של שי.
יש מה ללמוד ממך.
חיבוק הכי ענק בעולם!!!!
הילה יקירה,
אחד הטריגרים לפוסט שלי היה הפוסט האחרון שלך, וגם הקודם שדן בך ובהתכתך לבן זוגך.
כל כך הרבה כנות, אומץ, מסירות והתבוננות עצמית היו בך, שהחישו את החלטתי לכתוב גם ולחשוף חלק ממני.
עם הגב אל הקיר היא הגדרה טובה, שמשקפת פעמים רבות את הרגשתי, ומסכימה איתך שזו דרך שבלעדיה ספק
אם היו בי היכולת והמוכנות לצאת למסע.
והמקומות הלא נעימים שאת מזכירה מוכרים לי מאוד.
יש מקומות מפחידים, מתסכלים, "מכוערים", וכאובים שאני מגלה במסע הזה, ויש מקומות מופלאים, מרגשים, ועמוקים מיני ים.
והחשוב ביותר בעיניי, היא היכולת להשתנות, התנועה הזו שאת מדברת עליה.
כי זה מתחייב כשיוצאים לדרך הזו, הפתלתלה, אחרת נופלים.
ואכן, זה וואחד קשה לעיתים מזומנות, ווואחד נפלא ברגעים אחרים.
תודה הילה, על החיבוק החם והתגובה הקרובה והאיכפתית כל כך,
מחבקת מאוד,
ומברכת גם אותך,
בדרך היפה והאמיצה שלך.
לפעמים זו עבודה רצינית ועמוקה,
לפעמים זה באמת מרגיש רק "כאילו".
לפעמים בא לי לקטוף את הפירות, אבל הם עדיין בוסר,
ולפעמים הם בשלים וטעימים להפליא.
מחבקת גם אותך, קים. חיבוק אמיץ.
והמון תודה.
מחכה לך בקוצר רוח (גם ריבה תוצרת בית תקבלי, בנוסף לכל האמור לעיל :)))
את פשוט מקסימה, מרוה.
ואני מכיר כמה חבר'ה עם פיברומיאלגיה.
פוסט מעורר השראה.
ותודה על השיתוף!
חיבוק ענק! ♥
תודה, מרדכי.
טוב לשמוע את קולך וברכותיך.
תודות מקרב לב,
ושפע ברכות גם לך.
מרווה יקרה,
כיכבתי על האומץ, הכינות, היכולת,
הפגנת הכבוד-שלך-לעצמך
בכך שהחלטת להפסיק להסתיר,
להפסיק להתחבא.
הדרך ש"מחלה" לוקחת אותנו בה,
היא אותה הדרך שלא היינו עושים כנראה
בשלב הנוכחי של חיינו בו היא הופיעה.
היא שמה אותנו עם "הגב אל הקיר",
המקום, או המצב היחידי, בו לעיתים אנחנו מוכנים להשתנות,
לפגוש מקומות "לא-נעימים" בתוכנו, מקומות "מפחידים".
בפועל, היא רק "שם" לאסופת סימפטומים קשה ומעיקה
שמשמרים אותנו למעשה, דווקא, בתנועה.
בתנועה החשובה באמת.
אבל זה וואחד קשה לחיות במצב הזה,
אני יודעת.
אני מכירה.
גם לי היתה מחלת היאפים תקופה ארוכה לפני כ-15 שנה.
לקח מה שלקח "לצאת" מזה.
וגם לי דיקור וצמחי מרפא עזרו אז.
ועבודה-על-הנפש כמובן.
מחבקת אותך,
ומורידה בפנייך את הכובע,
הילה
נשמע כאילו את עושה עבודה רצינית ועמוקה עם עצמך.
ונשמע גם שהעבודה נושאת פירות.
חיבוק גדול.
מרוה יקרה
ואו! איזו חשיפה
רק תשמרי על עצמך בבריאות.
כל הברכות וכל הישועות,
מרדכי.
ברוך הבא, אסף,
כייף לארח אותך, את המילים שלך, ואת נדיבות ליבך.
תודה מקרב לב,
ולא שכחתי את ההזמנה...
נראה לי שבקרוב יגיע זמנה :)))
מברכת גם אותך באביב פורח ושופע, מפנים ומחוץ.
אוי גלעד,
כמה שהחיבוק שלך אמיץ, וכמה שהשיר מרגש, נפלא ומבכיא...
כל כך מחמם לב שאני עשויה (או עלולה) לאמץ את הצעתך, בפיזי, ולא בוירטואלי :))
תודות למכביר,
על החיבוק,האימוץ ועל השיר שאין כמוהו.
לאמיצת הלב מגיע חיבוק מאמץ
ולהלן מילות השיר You've got a Friend של קרול קינג
אני מאמץ כל מילה ומתכוון אליה בפיזי (לא בוירטואלי)
When you're down and troubled
And you need some loving care
And nothing, nothing is going right
Close your eyes and think of me
And soon I will be there
To brighten up even your darkest night
You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there
You've got a friend
If the sky above you
Grows dark and full of clouds
And that old north wind begins to blow
Keep your head together
And call my name out loud
Soon you'll hear me knocking at your door
You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there
Ain't it good to know that you've got a friend
When people can be so cold
They'll hurt you, and desert you
And take your soul if you let them
Oh, but don't you let them
You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there
You've got a friend
יפתי הגילית,
אני מאוד אוהבת מסורת, בעיקר את זו שהתפתחה כאן לאחרונה, בנושא הקרוב לליבי, חיבוקים...
זה באמת לא היה פשוט, להכניס לחדר הפרטי והכואב שלי, אבל תחושת ההקלה מפצה מאוד.
המון אנרגיה משתחררת כשמפסיקים להסתיר כתם כלשהו, ואני מודה לאל על התגובות מחממות הלב,
שמאפשרות לי להרגיש עטופה באהבה, גם כשאני חשופה.
תודה לך יקירה,על האמפטיה והחברות שלך, שמאוד יקרות לליבי.
שולחת לך את אהבתי, ומחבקת גם.
רוצה ביס!!!!
בפעם הבאה שאעבור בכרמיאל ובנותיה, אני מזמינה לחם קצח, ושומשום, וצ'אי ותופינים.
אבל בעיקר חיבוק כמו של פו יקירנו :))))
המון נשיקות, ואהבה אחת.
שלום מרווה
הכתיבה והמילים שלך זרמו בנועם וברוגע יפהפיים
יכולתי ממש לשמוע את קולך..
אני מעריך מאוד את אומץ ליבך לכתוב פוסט שכזה
אך יותר מכל אני מעריך את היכולת שלך להתבונן בחוכמה
ולקבל את עצמך ולחיות עם המגבלות שנכפו עלייך
ולראות את היופי שבטבע, שקיים בוודאי גם אצלך פנימה
כל טוב ואביב שמח
אסף
תודה, ד.
אני כרגע בסידרת מבחני אומץ, ויש גם בוחן פתע :))
בעיניי,חלק מריפוי או שינוי אחר,הוא היכולת לקבל את המצב הנוכחי, לקרוא לו בשם
ולהכיר בו, וכך גם להציג אותו, ורק אז אולי יכול משהו להשתנות.
אז צריך לקפוץ למיים, אם רוצים לשחות, כנראה.
ותגובות כמו שלך, הופכות את המיים לחמימים ונעימים...
ובאשר לטיול, הוא לא היחידי.
מדי פעם מטיילת, אפילו לכרמל או לאיזור בית שמש, אבל לעיתים לא תכופות כמו שהייתי רוצה, בינתיים.
תודה גדולה על הביקור ומילים, ואביב נפלא ומלבלב לך.
מרוה יקירתי,
קודם כל חיבוק ענק, במסגרת המסורת שהתפתחה כאן לאחרונה וגם בלי שום קשר.
תודה שהכנסת אותנו לחדר הפרטי שלך,
בצורה כ"כ רגישה ועדינה,
זה לא פשוט ובטח לא קל.
כאב לי לשמוע את הדברים שסיפרת.
משערת שאת הכאב הזה את מכירה מקרוב, הרבה יותר ממני.
בינתיים הרבה חיזוקים וחיבוקים.
ברור לגמרי שההתפתחות הזו עולה לך בדם יזע ודמעות, לרגע לא חשבתי אחרת. לחם הקצח יצא מעולה, ועכשיו בדיוק תופח לו לחם השומשום, בדרך לתנור :))
חיזבוקים מליונים
מרווה יקרה
מאד התרגשתי לקרוא את אשר כתבת.
כמה אומץ צריך כדי לחשוף דברים כל כך אישיים,
כמה כוחות נפש צריך כדי לכתוב אותם.
נפלא איך חגגת ויצאת לטיול שחלמת עליו.
איזה יופי שבחרת בשיר "נורית"
ולא בשיר "נופל וקם",
הראשון יותר אביבי.
מאחלת לך שתרגישי טוב
בגוף ובנפש שיהיה לך אביב מקסים!!!
ד.
רוחונת, יקרת לי מאוד!!
זהו דובי במיטבו!!!
כזה שאני הכי אוהבת בעולם, בעיקר את החיבוק שלו...
תודות מיליון על שריגשת אותי בתגובתך, והערה קטנה:
ההתפתחות הזו עלתה ועדיין עולה לי לפעמים, בדם יזע, דמעות ועוד.
לפעמים אני עקשנית ונכנסת עם הראש בקיר, אז באותם הרגעים ממש אין את מי להעריץ :)))
אז תודה לאל שיש גם רגעים אחרים,
ועל כך שאפשר לקום ולגדול גם מהם. אמן.
חיזבוקים למכביר גם ממני,מתוקתי.
ובהזדמנות זו נשאלת השאלה: איך יצא לחם הקצח???
היי היי ארמנד,
אכן, האביב התקופה הנפלאה בשנה, גם בעיניי...
באשר לחברה שלך, אני ההפך ממעופפת, מאוד מחוברת ואחראית, כך שאצלי זה יותר בא ממקום של להוריד אחריות,
אבל התוצאה היא אחת:
לשים יותר לב לעצמי, ולוותר על הצורך בשליטה באירועים ומצבים.
שיעור לא קל, אבל תמיד יש מועד ב' :)))
חן חן לך על הפירגון והביקור, אשתדל לקרוא את פוסטך בקרוב.
אביב שמח ופורח גם לך!!!
היי מיכל,
חברה חדשה ויקרה,
תודות אינספור על המשוב המרגש, ומאוד הייתי רוצה להיות ראויה,
אבל חייבת להיות כנה ולומר שפעמים רבות אני פחדנית לא קטנה :((
אבל כן, מסכימה איתך שכדי לכתוב את הפוסט הזה נדרש ממני הרבה אומץ ופרפרים בבטן,,,
תודה שחיממת את ליבי, והרשית לי לחשוף ולפתוח.
מרוונת מקסימונת
בפשטות - ריגשת אותי עד דמעות. החשיפה שלך רק העמיקה את החיבור שמימלא אני מרגישה אליך. הדרך שבה את רואה מכשולים כאתגרים, השיעורים שאת לומדת מהם וההתפתחות שלך מעוררים הערצה. זהו אביב במיטבו !
תודה, נשמה.
את פרח נדיר בעצמך:)))
נשיקות.
תודה רויטל יקירה,
זוכרת ולפעמים שוכחת :((
תודה שהזכרת...
ותודה על המילים המחבקות.
מחבקת חזרה.
היי היי היי
האביב הינה התקופה הכי נפלאה וחיובית ועליזה בשנה...
וכמה נפלא לסיים את תקופת הקור והשלגים והבוץ והקפור
והכי נפלא זה ניצני החיים החדשים
אם בפריחה ואם בלידה...
.
עוד יותר נפלא הינו הסיפור שלך לגבי המודעות העצמית שלך...
יש לי חברה מאוד טובה שיש לה סכרת כבר משנות העשרים...
היא כל רגע ורגע עם "היד על הדופק" (כמו שנהוג לומר)
באופייה הכללי היא מעופפת לחלוטין (כך היא מגדירה את עצמה - לא אני...)
ואהיא מספרת לי שבעצם המחלה באה לעזור לה
לעזור לה לשים לב לעצמה...
אז הסיפור שלה ושלך קצת מזכירים לי האחד את מישנהו...
.
מלבד זאת זה ממש נחמד שאת "נחשפת" - כלומר הטבעייות שבה עשית את זה...
בלי יותר מדיי טרארארם... כמו שכבר "פגשתי" כאן באתר...
.
ועוד מילה קטנה על האביב
האביב הנו התגשמות התקוות...
אבל התקוות התחילו הרבה לפני האביב
דווקא בזמן שלא כל כך נחמד כמו באביב...
זה מתחיל בסתיו...
ואם יש לך זמן לקרא קצת על הרעיון הזה - את מוזמנת בכייף
ביי ביי
ארמנד
http://cafe.themarker.com/view.php?t=691179
מרוה יקרה,
נוסף לכך שאת נדיבה, את גם אמיצה ואני מעריכה מאוד את הפתיחות שלך.
שמחה להיות שותפה. תודה!
מיכל.
אהבתי את השילוב בין הדברים.. הפרחים והחשיפה.
פרח שנפתח.
יופי בשניהם
יקירה,
זכרי לנפש תעצומות גדולות.
איזו רגישות וכנות יש בך...שולחת לך משהו שיכול לעזור בפרטי.
ופורח...
גם לך, יוסי.
תודה.
תודה מיקי,
על המילים מחממות הלב שלך,
ועל התבונה והרגישות של צילומייך.
תמיד עונג לבקר אצלך, מין עונג כזה שמרחיב את הלב.
כל הכבוד על החשיפה
שנעשתה בצורה מאד אמיתית וצנועה
מה שנכתב מהלב נכנס ללב
תודה, עודדי.
באמת מרגישה חשופה, והמילים שלך עוטפות אותי.
תודה גם על הכוכב הגלילי...
שאפו על ההתמודדות והאומץ לחוף! כוכב זוהר ממני*
איזה כייף לשמוע ממך, שרון!!
תודה שבאת והגבת, ותודה על הצילומים הנפלאים והמרגשים שלך.
מאחלת לך אביב מלבלב ומרגש.
תודה, גיא,
הכבוד הוא שלי.
אין לך מושג כמה אני שמחה על ביקורך ותגובתך.
תודה גדולה.
כל שנה מחדש אני חווה מן אושר שכזה עם בוא האביב
ומרגישה כאילו שאני בעצמי מתחילה לפרוח.....
וכן, היציאה לטבע, מחברת אותי כל פעם מחדש לעצמי
וזו תחושה נהדרת !!
תודה על פוסט אביבי וקסום :-)
WOW, אני מתכבד להיות הראשון שמככב ומגיב .... כל הכבוד!