יום השוויון בין היום ללילה, היום הראשון של האביב, ראש השנה הפרסי, כל אלו חברו בשבת שעברה ליום שמשי ונפלא. כנצר למשפחה פרסית שומרת מסורת חשתי חובה לחגוג את כל האירועים כראוי, ויצאתי לטבע חמושה בחבר, משקפי שמש, תרמוס ותקרובת קלה לפיקניק. היעד הנבחר הפעם היה פרק אפק ומקורות הירקון, שמזמן כבר רציתי לבקר בהם, והנה נקרתה לידי ההזדמנות. למרבה המזל עוד כמה בריות בחרו לצאת לטבע, ואולי בניגוד לי לא היו זקוקים לרשימת תירוצים עניפה, ולכן הדרך לטבע הייתה רצופה כוונות טובות וגם לא מעט פקקים... אבל סוף טוב הכול טוב, והפרק אכן היה יפה ומשובב לב ועין ,כמו גם מבצר אנטיפטרוס שהתגלה דווקא כסימפטי ויפה להפליא. לאחר טיול רגלי קצר, פיקניק בצל המבצר היווה את שיאו של היום, ובו הרמנו כוס תה צמחים לכבוד האביב והשנה הבאה עלינו לטובה, שאגב היא בסמוך מאוד לראש חודש ניסן העברי, שהיה ראש החודשים שלנו. אחד הדברים האהובים עלי ביותר הוא טיולים, בעיקר בטבע, אבל אני ממעטת לצאת לטבע ולטייל, לצערי, וזו הזדמנות עבורי לספר משהו אישי על עצמי וחיי. אני חיה בצוותא עם תסמונת שנקראת דאבת השרירים, או בשמה המוכר יותר, פיברומילגיה. אתם מוזמנים לגגל, ולאלו שלא יגגלו אומר שזו תסמונת בעלת סימפטומים שמשתנים מאדם לאדם, והיא גם מאוד דינמית, כך שגם אצל אותו אדם יש תקופות טובות יותר ופחות. חשוב לי לציין שהיא לא מסכנת חיים. היא "רק" משפיעה על איכות החיים. בעיקר היא משפיעה על שינה, או בעצם, בעיות שינה, כאבים בפרקים, בשרירים, רגישות לקור, לרעש, לשינויי מזג אויר ועוד. זה בגדול. בקטן, או לפחות אצלי, המצב טוב יותר מאשר אצל הרבה אחרים. תודה לאל אני מתפקדת בסך הכול, ואם אני שומרת על כמה כללים כמו תזונה מתאימה, שינה בשעות סבירות, פעילות פיזית מתונה, לבוש חם ומוגן מרוח, אז מצבי די טוב... אבל עדיין עלי לשמור על עצמי, ולהיות מאוד קשובה לעצמי וגופי. לא רואים עלי שאני חיה עם הדאבת בצמידות, לרוב אני נראית בריאה להפליא. אני מנסה לא לוותר על דברים שחשובים לי, כמו ללמוד, לפגוש חברים, וכו'. לעיתים רבות מדי, לצערי, אני חוטאת ומשלמת מחיר. חטאים כמו לאכול עם או אצל חברים אוכל שלא מתאים לי, או לדחוס הרבה פעילויות ביום אחד ולעבור את גבול היכולת שלי ועוד. אז מנסה לקזז ביום שאחרי. לא תמיד זה מספיק. ולא נוטלת תרופות, בניגוד לרבים אחרים, מסיבות שלא אכנס אליהן כרגע, רק אומר, שאני מעדיפה גישה הוליסטית, ולא כזו שמבודדת איברים ומציאות לחלקים נפרדים. אבל יש כאלו שמצבם לא שפר עליהם, והם חייבים לקחת תרופות. אני טיפלתי בעצמי בעזרת דיקור, יוגה, שיטת פאולה ועוד, ופגשתי בדרך מטפלים ואנשים נפלאים. יברך אותם האל. לרוב הגוף שלי חכם ממני, ויודע לפניי מה אני מרגישה, אבל לא תמיד אני מקשיבה... ולפעמים אותו גוף עצמו מסב לי הנאה מרובה ושמחות. וגם מעט הומור , אמונה, ואולי בעיקר סקרנות ותשוקה לחיים, עוזרים לי בדרך... לא תמיד פשוטה ההתמודדות הזו, פעמים רבות אני נופלת וקמה, אבל כמו כול התמודדות, היא מצמיחה פירות למי שבוחר לקטוף. למדתי רבות על עצמי, על גופי, להיות טיפה פחות שיפוטית (לא מספיק, אבל לפחות התקדמתיJ), למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי עוד יותר מקודם אפילו, ולא לתת את הכוח למישהו זר להחליט החלטות הרות גורל עבורי, למשל לרופא ,שרואה אותי לזמן קצר, ויודע מה טוב לי בוודאות וללא עוררין. עם כל הכבוד, ויש כבוד, אני חיה עם עצמי קצת יותר זמן, ומכירה את גופי ונפשי מעט יותר. אחד הדברים החשובים שלמדתי, ועודי לומדת, הוא לקבל את השונה, האחר, ולנסות להשתחרר מדימויים לגבי מה "שצריך" להיות . יש לי מגבלות מסוימות, כמו לצאת לטיולים ארוכים בארץ ובחו''ל, ובדיוק לשם כך יש בקפה צלמים נפלאים, כמו עמית אחד, מיקי ברנדט, שרון רוזנר, ועוד, שלוקחים אותי למסעות מופלאים... הרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה, כי זה חלק ממי שאני ומחיי, לפחות כרגע. ואני מעט חוששת, בלשון המעטה ,מחשיפת דבר אישי כל כך, אבל זה חלק מהעניין. לפני הפוסט הזה ניסיתי כמה פעמים לכתוב על נושאים אחרים, ולא עלה בידי. כנראה שהגיע הזמן. הנוריות שקניתי אתמול מפארות את שולחן האוכל שלי, ומזכירות את האביב, ושפסח בפתח, והשיר של רונית שחר אהוב עלי כל כך, למרות שאולי היה מתאים גם השיר של שב''ק ס', נופל וקם. טוב, נראה לי שזה מספיק חשיפה לפעם אחת. שבוע טוב ומבורך לכולם, ואביב פורח ומלבלב. |