אותיות המילה גיישה ביפנית.

ועכשיו ברצינות..... 

גיישות  הן אמניות-בדרניות-מארחות יפניות. משמעות המלה גיישה היא "אשת אומנות" או "אמנית". הגיישות היו בשיאן במאות ה-18 וה-19. כיום הן עדיין קיימות, אך מספרן הולך וקטן.

מסורת הגיישה התפתחה מה"טאיקומוצ'י" או "הוקאן", בדומה לליצני חצר. הגיישות הראשונים היו גברים; והנשים הראשונות שלקחות על עצמן תפקיד זה כונו "אונה גיישה" "אישה גיישה" היום הגיישות הן נשים בלבד.

בעבר הוכשרו גיישות לתפקידן כבר בילדותן. בתי גיישות קנו ילדות ממשפחות עניות ודאגו למחסורן והכשרתן. בתחילה הן עבדו כמשרתות, וכשהתבגרו מעט הפכו לעוזרות לגיישה הבכירה של הבית לשם הכשרה כמו גם לתרום לכיסוי הוצאות גידולן וחינוכן. צורה זו של הכשרה, בה החניך מתגורר בביתו של המורה היא עתיקת יומין וממשיכה גם היום ביפן. החניך מתגורר בביתו של המורה ומתחיל בביצוע עבודות בית יומיומיות ומביט במורה בעבודתו, עד שהוא הופך בעצמו למוכשר באומנותו של המורה. הכשרה זו נמשכת שנים רבות בדרך כלל.

הגיישות התחילו בלימוד מגוון רחב של אומנויות מגיל צעיר גם הן, כולל נגינה, בעיקר על השמיזן ואופני שירה מסורתיים, ריקוד מסורתי, טקס התה, שזירת פרחים (איקבנה), שירה וספרות. הכשרתן התבססה על התבוננות ועזרה לגיישות הבכירות. כך הן למדו את המסורות המסובכות של בחירת, התאמת ולבישת קימונו, כמו גם משחקים ואומנות השיחה, והיכולת להתמודד עם לקוחות.

כשאישה הפכה לגיישה מתלמדת ("מאייקו"), היא החלה ללוות גיישות בכירות לבתי תה, מסיבות ומשתים - סביבת העבודה המקובלת של הגיישה. שיטה מסורתית זו ממשיכה עדיין אולם בהיקף קטן יותר, שכן היום הגיישה מתחילה את הכשרתה בסוף שנות העשרה שלה.

גיישות אינן זונות, למרות שבעבר הזכות לקטוף את בתוליהן (באירוע שכונה "מיזואגה") נמכרה, הן לא היו מחויבות לקיים יחסי מין עם לקוחות, אפילו אלו ששלמו כסף רב עבור רכישת אותה זכות.

הגיישות המודרניות לא נקנות יותר או מגיעות לבית הגיישות כילדות. ההחלטה להפוך לגיישה היא בחירה. גם ה"מיזוגאה" כבר לא נהוג.