אני מת כאן, בתוך עצמי. מכל החיים הללו, שחיים ומבעבעים בי, באופנים וצורות, שאלו - שחיים, יכולים היו רק לקנא, לו היו יודעים אלו חיים יש לי, המת. אני חושב, ואז מחשב, את קיצי במהרה ולאחור, כל אימת שיופי מטיח בי את קיומו אל חדלוני. הרי, רק מי שבאמת חי, יכול למות בכל פעם שההבנה הזו חודרת, - ההבנה, שבלתי נסבל ואפשרי הוא, לסיים מפגש עם יופי, באדישות אנושית מנוכרת ואיומה. את היופי, אין מנוס אלא לחגוג, גם אם לחגוג זה אומר רגע אחרי הצפירה. לי דווקא נראה, שהצפירה היא זו שצופרת, ואנו עומדים בדקה אחת של שקט, לזכרו של הרעש. לפעמים אפילו שתי דקות. מצידי, למען שקט מיופיו של היופי, הייתי נותן את מאור עיניי, או לפחות הייתי מאיים שכן. אולי צריך יום עצמאות לבלוטות החשק, ויום זכרון לאהבה. זה יהיה נחמד, אם אפשר שזה יהיה בדיוק הפוך, ונוכל לזכור לאהוב, ולחשוק רק ביום שזוכרים. לחשוק.

וכמה דמעות צריך סמרטוט אחד, כדי לנגב את כל המליחות שהרטיבה את החלון, ממנו רואים את הדרך. כמה שקרים צריכים להישמר במלח, כדי שיהיה טעם במר הזה, שבלי בושה, אנו קוראים לו חיים, במקום מתים. לחיות באמת, פירושו לחדול, כמה שזה נשמע פרוזאקי ומפחיד. הגיוני הוא, אפילו מאוד, שמטלית רכה אחת, לא תוכל לספוג את כל האוקיינוס. הוא הכל, הים - השאלות והתשובות. השאלות, ההן, הנכונות. והתשובות, ההן, שלא יודעות לענות. חלק מאיתנו מעדיפים שלא לספוג, ולהבטיח לעצמם חיים יבשים. חלק אחר, מנסה את כוחו. מי שיודע לספוג, יילך רגע הצידה כדי לסחוט, מי שרק רוצה את ההפך, סופו לטבוע.

וקצת לפני הסוף, אני חושב, אולי, אם אפשר, לארגן איזה בלון חמצן, כזה שמיועד לשחייה במעמקים, או אז יש אפשרות, שגם סמרטוט רווי שכמותי, עוד יכול לצוף בחזרה, ולנגב איזו טיפה. אחת, של אהבה.