כולנו נורא מנוסים ומבוקשים... ומרוויחים יפה.. עשינו כברת דרך וכבר חיפשנו- ואף מצאנו, משרות ותפקידים טובים. ברור לנו שאנחנו "ילדים גדולים" שלא צריך להחזיק להם את היד.

למרות זאת, חיפוש עבודה הופך אותנו לאנשים נרגשים ומתוחים, חששנים ונבוכים, ובזמן אמת מתקשים להוציא את הדברים הטובים שיש בנו.

ראיונות עבודה הם עבורנו בבחינת "רע הכרחי". אנחנו יודעים שהם נמצאים בדרך למציאת עבודה חדשה. אבל, איך לומר, אנחנו לא בדיוק נהנים מהם. אנחנו מרגישים כשחקנים בהצגה, מנסים "למכור" או "לשווק" את עצמנו, עסוקים בלהסתיר את הדברים הפחות טובים שלנו, חוששים מפני הפתעות ושאלות קשות ומביכות.

לאחר הראיון אנו שואלים את עצמנו: האם יקבלו אותי? איך נראיתי בעיני הצד השני, מה חשבו עלי, האם מה שאמרתי היה חכם? האם הותרתי "רושם טוב", קלעתי לציפיות שלהם.. אמרתי את מה שרצו לשמוע ממני? לא ביקשתי שכר גבוה מידי?

אם תשאלו אותנו- בתיאוריה אנו יודעים בדיוק מי אנחנו, מה אנחנו שווים ומה יש לנו לומר. אנחנו מתאימים במדויק לתפקיד- ברור לגמרי שאנחנו המועמדים האידיאליים- איך יתכן ש"הם" לא מבינים את זה?
בדיוק בזמן בו הארגון מנסה ללמוד האם אנחנו מתאימים לו, המסר המשכנע שלנו לא עובר- האדם שאנו יושבים מולו לא מתרשם מהיתרונות שלנו ומהניסיון המקצועי שצברנו. מסתבר, שמשהו מפריע לנו להציג את עצמנו, אנחנו שוכחים לשאול שאלות, לומר דברים חשובים שתכננו, יוצאים בתחושה של פספוס ואחרי הראיון אומרים: " לא הלך לי" היום.                      

לפעמים אנחנו שואלים בינינו לבין עצמנו: לכמה ראיונות עבודה עוד אצטרך ללכת...

השאלה ניתנת לפיתרון והתשובה אינה כה מסובכת: אנשים אינם מצליחים להגיע אל התפקידים האפשריים עבורם לא בשל חוסר ביכולות אישיות, ידע מקצועי או כישורים גבוהים אלא, כיוון שהם אינם מיומנים להציג את עצמם בראיון העבודה.