הבוקר התעוררתי מכוסה בשכבה לחה דביקה ודוחה (של זיעה, לא של משהו אחר...). מטעמי חסכון אני לא מדליקה מזגן בלילות וזו התוצאה- גופי מגיב במחאה חריפה כנגד התנאים המזוויעים שאליו הוא נחשף. מלבד הפצעונים שמעטרים את פרצופי שיערי החל לנשור בטירוף- מה שדווקא לא מעורר בי יותר מדי דאגה. גם ככה השיער שלי נראה זוועה בלחות הזאת.

הבוס שלי לעומת זאת היה מאושר במיוחד היום מסיבה שאינה נהירה לי. אחרי שפתח את הבוקר בשאגות שמחה וניתורים חינניים ברחבי המשרד, הוא סחף כמה מחברותי לעבודה לריקודי ולס סוערים. ברגעים הזויים כאלה אני מודה לקדוש ברוך הוא על שהפיל בחיקי כוך עבודה כה קטן, צפוף ונידח שמגן עלי מפני ההתפרצויות המאניות של הבוס שלי (שכמובן הוא גאון משכמו ומעלה, איש עסקים מבריק ורקדן נפלא- אנא אל תפטר אותי אם אתה קורא את זה...)

כל היום הרגשתי דוחה ומגעילה עם פרצופי המיוזע ושיערי המדובלל ואז משום מה קבעתי עם חברה לקפה בקניון רמת אביב דווקא. למה? לאלוהים פתרונים... לאחר שיטוט בזארה עם חברתי המהממת כבר הרגשתי ממש אומללה. כשאני מוקפת כוסיות עוטות בגדי מותגים, החום, משום מה, כבד שבעתיים.

בדרך הביתה עברתי בנמל. מכיוון שיש היום הופעה של אקון (הזמר המעיק שעושה וו הו בשיר של גוון סטפני), הנמל היה מלא בטינאייג'רים מעיקים שעשו רעש מעיק וגרמו לי לחוש... נו... מועקה. כשהייתי מורה חיילת הדרכתי מופרעים כאלה ודוקא נורא נהניתי. היום אני לא יכולה לשאת את המחשבה של לשהות במחיצת הילדים הרועשים האלה. כנראה הנוער המופרע של היום הוא לא מה שהיה פעם...

אסיים במשהו חיובי. חברתי המהממת טסה השבוע לניו יורק. אני לעומת זאת לא אוכל להכנס לתחומי ארצות הברית בשנים הקרובות (סיפור ארוך וטראגי). אחרי שנפרדתי ממנה חזרתי הביתה בשמחה ובשלווה. סוף סוף הבנתי כנראה שעם כל הכבוד לניו יורק- תל אביב היא הבית. חולה על העיר הזאת.