יש רגעים קטנים כאלה שפתאם ובלי כל התראה מראש מאירים בנו כל מיני כמיהות משאלות וחלומות גנוזים ולי היה מין רגע כזה אתמול. הייתי לבד בבית. בחוץ השתוללה רוח מטורפת והחלטתי להמיר את ריצת הבוקר שלי בריצת צהריים על ה-"הליכון" שלי. בגלי צה"ל בדיוק השמיעו את לנרד כהן live - מופע שלכבודו נסעתי עד למנצ'סטר המשעממת באנגליה ושבזכותו סוף סוף יש גם למנצ'סטר משהו להתגאות בו חוץ מכדורגל. (ראה דיווח בפוסט http://cafe.themarker.com/view.php?t=760668)
תוך כדי הריצה, זה פתאם עלה בי והחל לבעבע.......ומי שמתפלא על כך שאני רצה למוסיקה של לנרד כהן, אני יכולה להבטיח לו, לא רק שרצתי, אלא רצתי אפילו מהר. הסערות שהאיש הזה מחולל בי ..............
וזה הזכיר לי פוסט שכתבתי , כשרק הגעתי לכאן לקפה ועדיין לא ממש זכיתי לתשומת לב מי יודע מה, פוסט שבו סיפרתי על החלום הזה שלפעמים עדיין מתעורר בי פתאום, ובגלל שאתמול בדיוק היתה פעם שכזו, החלטתי לשתף אתכם: האמת?
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות זמרת ליווי שחורה. זו שבאמצע השלישיה, בצד שמאל של הבמה, יציבה על עקבים דקים גבוהים, בפישוק רגליים רחב אגן נדחף קדימה ,שמלה סקסית, שחורה, קצרה, חובקת מותניים, מבליטה שדיים, שיער גדול פרוע שופך תלתלים, שפתיים מלאות מזמינות.... נעה בחושניות, בקצב, יחד, ידיים שלוחות קדימה, ציפורניים אדומות ארוכות , מציירות את המנגינה, חיוך חושף שיניים לבנות, גדולות. זו שממנה אתה לא יכול להוריד את העיניים, שקולה מחשמל אותך, קורע בך, מצליף בך, פוער את נשמתך, חופר לך בבטן הרכה, מטריף אותך..... ואז מרגיע, מלטף ועוטף אותך, מרגש אותך עד דמעות. ובינתיים בבוא הקיץ, אתחיל לעבוד על השיזוף |