The Rifles - The General


Passion Pit - The Reeling


לפעמים בא לנו לחזור אל הישן והמוכר.
מקום שעל אף שראינו כבר את כל פינותיו, הגלויות והנסתרות,
ולא נותר לנו מה לחקור בו,
אנו לכל הפחות יודעים מראש כיצד הוא יכול לשמח אותנו או לפגוע בנו-
No surprises
כמו שניסחו זאת רדיוהד.
לחזור לנעל הבית החמימה והישנה
שכבר התאימה עצמה באופן מושלם למבנה כף הרגל שלנו
והיא אולי בלויה קצת,
אבל אנחנו יודעים כבר בעל פה בזכרון החושי שלנו כיצד מגעה מרגיש,
מה מידת הלחץ שהיא מפעילה עלינו בעת ההליכה,
מה מידת הכאב המקסימלית שהיא יכולה להסב לנו.
ואז אנו שומעים שיר חדש שיכול היה להיכתב בסבנטיז,
של להקה, סימפטית ומיומנת בשם
The Rifles
שאני בסך הכל בעדם,
ואנחנו יודעים-
הגיטרות תהיינה דמויות-הסמית'ס
האווירה תהיה מוד-מתקדם נוסח הג'אם
אפילו נושא המתאגרף הבריטי המזדקן כבר נחקר בעשור שעבר ע"י מוריסי.
עוד שיר אינדי בריטי,
לא יותר, לא פחות,

שאם רק נקבל החלטה נוכל ללמוד לאהוב אותו ולהתרגל אליו.
לא ירגש אותך עד דמעות, אך גם לא יכאיב לך עד דמעות.
Doesn't want to make you cry or sing
יאמרו הדייר סטרייטס.


מה האלטרנטיווה?
לנסות שוב לשמוע שיר חדש שאתה לא מכיר...
להיות מוכן נפשית לעוד חוויה מאכזבת
לעוד בזבוז של דקות יקרות מהחיים
כשאינך הולך ונעשה צעיר יותר
בחיפוש הסיזיפי הזה אחרי שיר
שתיקח איתך לשארית חייך
שתלמד להכיר בו בכל האזנה צלילים חדשים,
שיגרמו לך לחוש תחושות שעדיין לא חשת,
שיקחו אותך לכיוונים חדשים בהם נפשך עדיין לא ביקרה.
מה כבר הסיכוי שזה יקרה?
שיר אחד למאה?
אחד לאלף?
וכמה שברון לב מצטבר בדרך בגלל אותם זיופים ונסיונות שרלטניים
לגרום לנו להעניק את תשומת לבנו ואהבתנו לשירים לא ראויים?
 

אבל אז מגיע משומקום שיר חדש שבכלל לא תכננו לתת לו הזדמנות
שיר שהתחלנו לנגן כמו אלפי שירים לפניו מתוך ידיעה שנתאכזב
ונוותר ונמשיך הלאה,
שיר שחשבנו שישכנע אותנו סופית לחזור לשירים הישנים, הטובים והמוכרים ולהתחייב כלפיהם לעולם,
וגורם לסיכון להיות שווה.
גורם לך לרצות להתמכר לתחושה הטובה שהוא נותן לך ולהכיר אותו טוב יותר ויותר בכל האזנה.

אתה מכיר את חברי החמישיה מבוסטון
Passion Pit
על מקצביהם הנשברים ושכבות הקלידים המסונטזים שלהם,
שגורמים לך באמצעות הפלצטו שלהם לדעת שהיה שווה לקחת את הסיכון.