על מה שנחרט בזיכרון ועל דברים קטנים

שמסתירים דברים הרבה יותר גדולים מהם.    

התנוחה הזאת נראתה לי מאוד מוזרה והתחלתי לחכות לה כדי להבין למה בדיוק הוא עושה אותה. וככה לאט לאט מצאתי את עצמי מרוכז, במקום בהופעה, בנעליים של הבחור, מחכה לרגע שבו הוא יעמד על קצות האצבעות שלו ויתכופף אל המיקרופון.

אתה מבין? במקום להיות מרוכז בכל מה שקורה על הבמה חיכיתי רק לתנועה המוזרה הזאת שהתרחשה רק כמה פעמים בכל ההופעה. היו שירים שלמים שהוא לא עשה אותה אבל אני לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים."  

"אני לא מבין למה אתה מספר לי את זה."
"כמה שנים אנחנו חברים?"
"חברים? המון.... עשרים בערך."
"ובכל השנים האלה כמה פעמים זיינת אותי?"
"לא זיינתי אותך אף פעם."
"פעמיים! ואפילו שזה רק פעמיים, אני כל כך מרוכז בלחכות מתי תהיה הפעם השלישית עד שאני לא מסוגל לראות את שאר החברות שלנו."

===

לא הייתי בהרבה הופעות
אבל אני זוכר את כולן.
אני זוכר איפה עמדתי ועם מי
כמה עישנתי ומה.
את הרגע שהתקרבתי עד לבמה,
את הרגע שכמעט נגעתי בה.
אני זוכר יד עם מפרט זוהר בחושך
שלפעמים, עד היום, אני חולם שהיא שלי.
בקבוק מים חצי מלא רועד עם הבס,
זמרת עומדת מאחור, שצריכה לעמוד מלפנים .
אני זוכר עמידה מוזרה של גיטריסט
שדווקא היא לא יוצאת לי מהראש.