(תשובה למישהו) 

"לפעמים אני רוצה לדבר עם מישהו, אני מדפדף באנשי קשר, אני מגלה שמתוך מאות אנשים אני לא אוהב אף אחד, ואף אחד לא באמת רוצה לשמוע מה עובר עלי, ומה קורה איתי" זה מה שכתבת.

הרבה כתבו לך "בסוף אתה תמצא חברים" חלק הבינו אותך כמחפש אהבת אישה וכתבו שהיא תבוא כשלא תהיה מוכן.

ואני יכול לספר לך מעצמי. אני יכול לספר לך את התשובה שלי, אני שסובל בדיוק מאותה בעייה. בשבילי אתה ענית את התשובה. אמרת: איני מאמין שמישהו שאינו בשר מבשרי יכול לאהוב אותי...   כמה נכון כמה מדוייק. אני לא מאמין שאם יראו אותי "באמת" אם יראו אותי כמו שאני, על כל מה שיש בתוך הראש שלי. לא מאמין שאז מישהו ירצה לאהוב אותי.

בתחילה זה מפתיע."אתה?" הם אומרים "אתה הלא נראה... ויש לך... ואתה מסוגל..." ורק אתה יודע שאין זה שום קשר. שאתה יכול להרשים, להשיג, לכבוש, להציג, אבל הכל נראה לך הצגה אחת גדולה. אם הם רק היו יודעים מה יש לך באמת בראש...

אני מדפדף בספר טלפונים מלא שמות, וממש רוצה שהיד שלי תעצור ליד כמה שמות של אנשים שהם מועמדים טבעיים לקבל ממני טלפון. "מה יש? אתקשר אליו והוא יפטפט איתי קצת, ואספר לו, והוא..., לא זה לא קורה. ליד שלי יש רצון משלה. ולראש שלי ממש לא בא לדבר "איתם". “מה הם מבינים" אני אומר לעצמי דווקא על החברים הקרובים יותר. דווקא איתם לא. דווקא אלו שקרובים באמת להכיר אותי. מהם אני נמנע. כי הם "יראו לי" והם ידעו שאני סתם. הם כבר מכירים את כל השטיקים שלי, ולא מתרשמים. בוודאי שלא יאהבו.

אז אני מנסה חדשים. ופנקס הכתובות שלי מתחלף כמו לוח המראות ונחיתות של נמל תעופה. “ידידה חדשה, תחומי עניין משותף, אורך חיים שלושה חודשים – לא סופי" וכשהם באים החדשים, יש תקוה. הם עוד לא מכירים, אפשר להתמכר לרושם הראשוני הזה. הם לא רואים באמת. גברים? נשים? בואו בהמוניכם. אתם שלא מכירים אותי לעומק. קחו ממני נגיסה של רושם ראשוני.

עוד מעט גם הם יהיו וותיקים. אני יודע את זה. לכן אני עם רגל אחת בחוץ. לא מתחייב לשום דבר "אל תבנו עלי" זו סיסמא קבועה אצלי. הם יתקרבו. הם יגלו את האמת. “אף אחד" ככה כתבת "אף אחד שאינו בשר מבשרי לא יכול לאהוב אותי"...

ונשים? אהבת אישה?  שם העסק הזה מגיע לשיא  "לא מאמין באהבה" בוודאי שלא. מי רוצה להפגע? מי רוצה לחשוף את מה שיש לו באמת בראש כדי לראות שהיא – כמו כל אחד, הולכת משם? אין סיכוי שמישהי תאהב אותי. כשהמחשבה הזו עוברת בראש של בחור מוצלח ואטרקטיבי היא נשמעת ממש מופרכת. לפעמים אפילו משנים את הגרסה ל"אני לא אצליח לאהוב אף אחת" ככה קצת בשביל לרכך... אבל האמת העצובה היא שגם בחורה, אחרי הכל היא אדם... וגם היא אחרי שתתקרב ותראה מה באמת. מה אני באמת. בהכי בפנים, במקום הכי פגיע, הכי לא מחופש. הכי מושפל, הכי קטן. כשהיא תראה את זה. היא תעלם.

אז מזיינים, ומשתלטים. אין יותר טוב משליטה כדי לטשטש את הבעיה הזו. אלו שני צידי המטבע: אני שולט – או אני נשלט. אני משפיל או אני מושפל. אני מזיין בכח, בשובבות, בגסות, בלי אינטימיות. כי ההפך הוא אסון ברור. אני? קטן ופגיע. השתגעת? שאני אמשיך להיות שם גם כשאני קטן? אתה באמת חושב שהגודל לא קובע?

לאנשים שסביבי זה בלתי נתפס. “אבל אני באמת אוהבת אותך" היא אומרת. ואתה לא מאמין. אתה יודע מי ומה אתה. יודע שהיא נמשכת בטירוף לריחוק שלך. לאתגר שבלביית אותך. לפנטזיה שאתה, דווקא אתה, תגיע אליה עם כל מה שיש לך לתת. תאמין בה באמת. ואתה? אתה הלא משוכנע שאם תבוא אליה עם מה שיש לך? היא תעלם כמו כולם. “אף אחד, אף אחד לא יכול לאהוב אותי". ככה אני מרגיש.

מתי זה התחיל? מתי התחיל הרגש הזה לנבוט. מתי אדם מוצלח ומוכשר התחיל להרגיש שהוא לא ראוי לאהבה כמו שהוא. כמו שהוא באמת. מתי נתפרה חליפת ההצגה הזו שהפכה  כמעט לטבע שני? ואיך? מי היה שם, כשבנית את האישיות שלך שלא אהב את מה שאתה באמת?

לא יודע. אומרים שבגיל ילדות. אי אפשר להתעלם מהסמיכות הזו, בין "המשפחה ירדה מהפרק בנסיבות טפשיות ועצובות" לבין "אין אדם שאינו בשרי שיאהב אותי" סיבה ומסובב? ביצה ותרנגולת? לא יודע. אצלי זה התחיל מוקדם. מאד מוקדם. בתור ילד. ואלוהים, כמה שנים בודדות ונוראות אני צריך לשחק את הליצן העצוב. וכמה נורא להמשיך להרגיש את זה בגיל 38...

עוד שאלה שלפעמים מטרידה היא הקשר של זה לחזרה בשאלה. החברה החרדית אלופה בלייצר את "המיקס הפולני-דתי" מין תערובת נוראה שלא מכירה באיכויות אינטימיות קטנות של ילד בגלל נטייה פולנית שמוצדקת בעזרת תזה דתית. וככה יכול ילד יצירתי ורגיש, דמיונאי ורומנטי, תשוקתי ונלהב, אפילו מיני – עד כמה שיכול ילד להיות – ככה יכול הילד הזה לגדול כל חייו ולהרגיש שאסור. שאם רק יראו אותו. אם רק יסתכלו פנימה,  אם רק יתקרבו לעולם המטורף והמקסים שרץ לו בראש – יכעסו. ילכו. לא יאהבו. מי זה שם? אמא? אבא. חברה חרדית? זה בגלל החזרה בשאלה? החזרה בשאלה בגלל זה? לאלוהים פתרונים.

וזו בדידות נוראה. זה ללכת בין אנשים ולהיות בלתי נראה. זה להגיד שלום לכולם ולהיות על אי פרטי. וזה הסוס החצוי של הברון מנכהאוזן: אתה יכול לשתות לנצח – והמים נשפכים מהצד השני...

וכמה מעוררי רחמים הם אלו שאמורים לדעת ולהבין. כמה נלעגים הם  כשהם מציעים פתרון-אינסטנט תורני. “רק תעשה אצלינו שבת". מה יכול להבין אדם נכה רגשית שמעולם לא ידע צבעי נפשו? ומה אפשר לבקש מצרי אופק אלו? ולמה למען השם, למה לפעמים צרי האופק והנכים האלו הם ההורים שלנו?

ועכשיו, כשהבנתי שזה אני. ששום פתרון חיצוני לא יעזור. שלנצח אני יכול להמשיך לדפדף בספר הטלפונים שלי לריק. הנה הגעתי לשאלת המליון דולר: מה עושים עם זה. איך אני מצליח לתקן את העיוות הזה שהתבסס לו בנחת רוב החיים שלי? איך אני, שיודע באמת מה יש לי בראש. איך אני מצליח להאמין שמישהו יאהב אותי כשהוא יגלה את זה? הלא זה באמת בלתי נסבל. “והבדידות, והשנים, והלב הזה שלא ידע  מרגוע" כתב להפליא ארז בן ארי. אז מה עושים?

לא יודע. ולוואי והיה לי פיתרון. ולוואי ולא הייתי בודד כל כך. פסיכולוג טוב. זה מה שאמרו לי. אז אני שם. עובד קשה. מנסה. ומקווה. ומתפלל. יותר מזה אני לא יודע לעשות.