אז מי אני? אישה. זו שבצעירותה הצעירה מאוד רצתה להיות בן והעדיפה לטפס על עצים מלשחק עם בובות. זו שבגיל ארבע וחצי ידעה לקרא כי אמא שלה חשבה שכך צריך ולימדה אותה על השולחן שבסלון. שמאז ועד לסוף העשור השני לחייה הפכה להיות תולעת ספרים ולקרא מה שאפשר, את אותם ספרים, מילונים ואנציקלופדיות גם, רק שהיום היא זוכרת מעט משם. זו שהבינה בדיעבד שנגמרה לה הילדות של שדות עשבים ופרחי בר במעבר מהשכונה המוכרת אל העיר, ועדיין חיה על הזיכרון המטושטש הזה של ימים מאושרים. הילדה הזו שמדברת בחיית ועין, שבצעירותה המאוחרת יותר הלכה עם הראש באדמה עד שלמדה לזקוף קומה.. זו שלמדה בבתי ספר לבנות בלבד, ובמשך שנים התביישה מהבנים. זו שהתחתנה מהסיבות הלא נכונות, עם עלם צעיר שידע עוד פחות ממנה והחליטה להתגרש כשזה היה למות או לחיות. בכלל, למות או לחיות, זה שלב חשוב בהתבגרות שלה כי היא עשתה שינוים אחרים על רקע הברירה הזו, שגרם לה להתפתח ולהתקדם. זו שאומרת תמיד, אם אתה פוחד ממשהו- רוץ אליו, אבל, שוכחת לפעמים לעצמה, לנהוג לפי האמרה. זו, שאחרי אוסף של פרוייקטים לא גמורים, החליטה ביום אחד שאת כל הדברים האחרים תסיים תמיד, אז היא סיימה תואר אחד ועוד אחד.., אבל שני אלו לא מספיקים לה לעשות משהו בתחום כי היא עדיין מרגישה קטנה ויותר מזה, אין בה תשוקה. זו שמינימליזם ונקיון עיצובי הוא לה ערך, שיש לה רעיונות טובים ועדיין מחפשת, וקרובה ממש, למצא את הדבר שתעשה ותיצור ממקום של תשוקה. ואם בתשוקה עסקינן, אני זו שהלב הצנום והאטום שלה נסדק פעמים מעטות ומחכה לגבר שישבור אותו ושישאר, גבר שלם, לא מושלם כי היא רוצה לחיות עם אמת ולא עם פלקט. זו שהחליטה, זה מכבר, שלא תהיה תלויה בשום אדם או מקום עבודה, לצורך פרנסה, ומקווה שמצאה לעצמה עיסוק נוסף שאינו תלוי מקום או מצב, שיאפשר לה לפרוש כנפיים ולעוף.. זו שמרגישה לפעמים שהיא דומה קצת לאמה, שמתעצבת על כך, כי היא מעדיפה להיות עצמה, שונה. זו שחזרה לא מזמן לרכב על האופניים, אחרי כשלושים שנה, ומתמכרת לזה בשמחה. זו שמכילה בתוכה את כל האנשים שפגשה, שנתנו לה משהו ושלקחה. כי גם לקחת היא למדה, כשנותנים באהבה. |