כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי - פוסט 7 - העצמה

    16 תגובות   יום שני, 30/3/09, 10:53

    דון קישוט וסנשו פנשה בגואנאחוואטו
     

    עבדתי בחופשות ובשבתות כמתנדב בחוות סוסים של איש ושמו גורדון ליד נחל הירקון. 'חוות גורדון' הייתה מוסד נכסף עבורי. בנויה הייתה, מעט צפונית ממגרשי הספורט הממוקמים היום מצפון לנחל הירקון שליד גשר אבן גבירול.

    חוות סוסי הרכיבה של גורדון, הייתה נטועה בשדות התלתן שנזרעו, מנחל הירקון וצפונה ועד לשדה התעופה דב, מזרחית לתחנת החשמל על שם הגנרל הבריטי רדינג. צפונית לספורטק, הממוקם היום דרומית לגשר אבן גבירול.  

    החווה הייתה בסמוך ומדרום לחורבת בית חווה טמפלרי מראשית המאה. שם מאחור, מערבית למקום עומדו של סמינר הקיבוצים כיום, מצפון לחווה, מעל בריכת מי ההשקיה שבה, בחדר טחוב ומזוהם היה גר בגפו אבו שאנן.

    קיר הבריכה היה סדוק ולא השתמשו בה להשקיה מזה הרבה שנים. צורתה היה כריבוע מדרגות גדולות יורדות פנימה, כמו פירמידה שהתהפכה על צד שמאל. הבריכה הזו שימשה בזמנה להשקיית השדות אך גם לשחיית רענון. מאחר ולא היו בה מים, שימשה ביוטופ לעשרות בני כנף, אווזים ברווזים תרנגולות בר צבעוניות זבובים ויתושים.  

    גורדון היה איש טוב לב למרות מראה פניו צרובי השמש כזועף. האיש היה 'ייקה' (ממוצא אוסטרו הונגרי או גרמני) וג'ינג'י (במראה כתום חזק) שמראהו החרוט בזכרוני, כאילו היה לועס כל הזמן. אך למעשה, לעס את לשונו כל עת שהיה מרוכז בעבודת כפיים הדורשת דיוק וריכוז, כמו עת הוריד 'ראשיה' או רכס 'רסן' או איכף סוס באוכף על שמיכת צמר מקופלת. גורדון לא איכף סוסים בדרך כלל.

    את הסוסה שלו, הוא ורק הוא איכף. הייתה לו סוסה ערביה לבנה וזנבה זהוב היה, ומבריק כאגד חוטי זהב דקיקים. עפעפיה הוורודים וריסיה הארוכים שיוו לה מראה מאופר. 'מתיקותה' באה לה גם משום צבע נחיריה הוורודים ותנועתם בזמן ליחוח. ליחוח גרעינים מכפות ידיי בשפתיה הרכות, נותר בתודעתי כמחווה של ידידות מצידה ומצד גורדון. גורדון הירשה לי להבריש אותה והיא החזירה לי אהבה. אף פעם לא רכבתי עליה.

    גורדון עצר תנועת 'יישור השמיכה המקופלת' על גבה, נתן לה להירגע רגע, משך אותי לאחור והיסה אותה ב- 'ששהה...' ארוך. התכופף מעט, נשען, מניח שתי ידיו על רגליו מכופפות הברך ומקושתות 'קשת רכיבה', עטורות מגפי עור גבוהים בוהקים מצחצוח. הביט בי בעיניו הכחולות, לעס את לשונו כבורר החושב לצחצח מילותיו, חייך את חיוכו ואמר לי בלחישה, "היא יפיפיה אבל משוגעת על כל הראש. לא אתן לך לרכב עליה כי היא תהרוג אותך. תהיה 'מבסוט' " אמר בערבית במבטא ייקה כבד, "היא 'נותנת' לך להבריש אותה!-, זה אצל נקבה מאד, מאד נחשב!" הייתי גאה בגאים.

    (סלחנה קוראות יקרות, אבל אז, לא הייתה רגישות יתרה לכבוד אשה ורוח שוביניסטית נשבה כמתואר). 

    'אבו שאנן' הערבי עבד אצל גורדון בחווה. היה גוץ כבד גוף וסוטה מין. ראשו גדול ועגול, ועל כולו זיפי שיער אפור קצוץ רע ופניו נושאות שפם בולט מזיפי שיער פניו סביב. צווארו קצר, וראשו מונח היה על כתפיו השמוטות באופן שכאילו עומד ליפול לאחור. גופו שמן עגול וקצר ומראה צלליתו כמראה אבטיח מוקדם וצעיר על דלעת בוגרת ומלאה.

    אבו שאנן היה שולף את אברו, מזקיפו ומראה לנו 'ששלו לא פחות משל החמור שבחצר'. כילדים מתבגרים לא שמענו אז על פדופילים. ראינו בכך דמיון בין הראשים, שלו, לזה של החמור שבחצר. לא סיפרנו לגורדון כי חשבנו שהג'ינג'י האדום, שהיה לבוש מכנסי רכיבה בעלי 'אוזניות מכנס' גדולות ומגפי רכיבה מעור ושוט פרשים בידו, היה מכה אותו 'מכות רצח'. ריחמנו עליו.

    יתרונו של אבו שאנן, היה בזה שעבד בחווה כפועל האורוות, והיה מוציא לנו את הסוסים כדי שנרכב עליהם במאנג' ביום שאין רוכבים. לפעמים ליותר מכך, שנצא בבקרים בשעה מוקדמת מאד אל חוף הים ברכיבה על הסוסים לאוורור, רחצה בים והתפלשות בחולות החוף.

    הסוסים 'ידעו' שהימצאותו של אבו שאנן עמם, ובו בזמן, עם כמה מחבריי בני גילי ובוגרים יותר, מהווה סימן יציאה לים. לכן הם שמחו וצהלו לקראתנו. היה גם 'בונוס' ברכיבה לים. רכבנו ללא רסן וללא אוכף, רק עם 'ראשיה' על ראשם (חבל קשירה על הראש). 

    איזה סוס רכיבה מנוסה לא 'מוכן' שיישב עליו טוסיק קל משקל וקטן ללא שוט וברגליים יחפות שרק 'יסמנו' לו בנגיעת עקב קלה להאיץ, אה?! -, כך היינו רוכבים בשיירה קטנה צפונה מחוות גורדון, עוקפים מצפון ברכיבה איטית את מסלול הנחיתה 'מזרח מערב' של 'שדה דב', חותכים מערבה לחוף תל ברוך, חוצים את מסלול 'צפון דרום' לאורך החוף ופותחים 'בקנטר', עוברים 'לטרוט קל' וממנו לדהירה קלה עד מהירה.

    מגדל הפיקוח היה משלח בנו סיור עם חיילי אבטחה משועממים, שהיו באים שוב, לשאול אותנו את אותן השאלות ולקבל את אותן התשובות, כך בכל טיול בקר עם הסוסים לים. חוף תל ברוך שומם. לעיתים רואים דייג או שניים לא יותר, וכך היה לנו הכיף הכי גדול כמתנדבים.

    כמובן שהרבה עבודה הייתה לנו באורוות. מלבד הרכיבה והרחיצה בים, היינו צריכים לרחוץ את הסוסים כשחזרנו, וגם ללא קשר לרכיבה. רחצנו את הסוסים מידי פעם והברשנו אותם אחרי רכיבה. לשטוף ולסבן, לשפשף ולהבריש זה לא כל כך פשוט עם חלק מהסוסים. אהבתי מאד את הפוני, סוסון קטן בצבעי חום לבן.  

    ***

      

    הנה מולי פסלו של 'סנשו פנשה' יושב על חמורו. שהזכיר לי בגודלו את הפוני שעשה לי תרגיל...   

    ***

     

    בשבת, מוקדם בבקר צעדתי לעבר החווה לקחת סוס לפינוק בים. באותו בקר החליט גורדון, שאני צריך לקחת את הפוני העצבני, "לא התרחץ כמו שצריך שבוע. צריך לקרצף אותו הרבה, עם אזוב. לפחות חצי שעה!" אמר. 

    כמידי פעם גם עכשיו רכבתי לים לבדי. מיטלטל על גב הפוני, כמו 'סנשו פנשה' המתנדנד על חמורו. אף לא אחד המתנדבים הגיע היום בזמן, מספיק מוקדם. גורדון התרגז עליהם והוציא אותי לבד. כשחזרתי מהים, החלטתי לחצות את כביש חיפה - תל אביב ולהגיע עד ביתי. לעשות רושם בשכונה העירונית המתעוררת. 

    חציתי את הכביש הסואן באזור שכיום עובר רחוב איינשטיין אל 'תכנית למד'. במקום השכונה בלמד, היה בזמנו הר כורכר ועליו בית ערבי נטוש. התקרבתי לביתי כשאני מגיע אל המגרש הצפוני הריק, שלאחרונה גודר נגד אלה הזורקים פסולת, והותירו בה שני שערים אחד מכל צד. רוחבם, כמעבר צר המספיק לאדם אחד, כי תושבי השכונה התרגלו לחצות את המגרש, 'לקצר' דרכו אל תחנת האוטובוס.

    הפוני העצבני מהלך במהירות, לא דוהר, אני מכוון אותו באמצעות ראשיה ללא רסן, ועובר במזל בדיוק רב בין עמודי גדר הרשת ללא פגע. הפוני מקפץ לו במהירות, חוצה את המגרש באלכסון. מגיע אל השער השני, ומחליט כנראה 'לגרד' אותי ממנו ועובר בצמוד לעמוד הברזל מימין ובמהירות כה גבוהה שאני מורד מגבו על רגלי השמאלית ונתקע בגבי בעמוד שמאל, אוחז בחבל הראשייה ומתחיל לרוץ אחרי העצבני הממשיך לקפוץ בצעדיו המהירים ולא עוצר, כאילו התעצבן עליי, ועכשיו מוכיח אותי 'ומראה לי מה זה!'.

      

    מזלי שעדיין לא היה 'ער' אחד בשכונה והגעתי לביתי, קושר את העצבני אל העץ בחצר. נשכב על הדשא, לוחץ על השריטות בגב וחושב על, איך לא?!-, סנשו פנשה וחמורו העקשן.   

    ***

             

    לפני זקופים שני פסלי ארד שצעדם עצר על מקומם בצל העצים הירוקים, המשמשים להם רקע מתאים.   מחוייך, קמתי מהספסל מתנער מפרורי הקרייקרס, פניתי לטייל רגלית בעיר ומפת התיירות מקופלת כך, שלפני ציר הטיול.

    הלכתי אל הסנטר, אל ככר מאורכת עם גינות מטופחות מגודרות גדר ברזל מעורגל צבוע שחור. ספסלי ברזל דומים לעיצוב הגדר. המון פרחים צובעים הכל. מהעבר השני, הנמוך של הכיכר הפרוסה על מדרון גבעה, בתי קפה הצופים אליה ואל פסל המזרקה בה וברקע מאחוריו קתדראלה.

    בהמשך צפונה, חנויות עסקים ומסעדת 'אסאדו'. שם עצרתי, מתבונן בבוצ'ר המקצועי החותך בקופיץ מתכת גדול מאד (גרזן קצבים), נתחי בשר שהוצאו מתנור גריל פחם שלועו הפתוח לרווחה ענק.נתחים מוצאים ממנו ונערמים במתקן מזוגג זכוכית בשלושה צדדים, מואר באור צהוב מחמם.

    כאילו נענים לבקשת לקוחות העומדים בתור, כאילו יודעים משהו שאני לא מזהה עדיין.

    שווה לחכות ?! -, אני מסוקרן אך הריח יכול להיות מטעה, גם מסוכן. הנה, הוא מקבל נתח. אני רואה מקרוב. נתח בשר מקוצץ מולם בקופיץ ענק, במכות מהירות על גבי גזע עץ פרוס הסופג את מיצי הבשר כבר זמן רב, שנים. לזה הם מוספים רבעי בצל יבש, עוטפים בנייר כסף ונייר חום גס. תלוי אם לוקחים או אוכלים במקום, מצרפים להם רטבים אדומים ואחד ירוק בנייר אלומיניום.

    נראה שחלקם לפחות מאד חריפים מוגשים לשולחנות בכמה קערות חרס מקובצות על שולחנות פורמייקה נקיים. המקום הומה והשעה רק עשר בבקר. לא יכול לריחות ולמראה, הצטרפתי לתור והזמנתי 'מזה ומזה, ואו קיי גם מזה' אישרתי והסכמתי 'בסי, סי, גראסיאס' כמעט לכל 'סלסה' מוצעת. התיישבתי אל שולחן בצבע חרדל על כסא עץ צהוב, נשען בגבי על קיר ירוק ללא קישוט נוסף.

    מולי שולחנה של משפחה מקומית, הורים ושלושה ילדים קטנטנים. אני מתבונן בהתנהלותה, כצופה בתכנית ריאליטי בטלוויזיה. פותח את אריזת הנייר החומה, טובל נתחי בשר קצוצים ברטבים, נוגס רבע בצל טרי בוצע ככר לחם לבן פריך וחם ומתענג. כך, עם פה מלא, מהנהן למלצר ומפטיר 'סי, סי, גרסייאס' כי 'קולה' זה בסדר גמור.

    כל ביס נימוח בפה. הרוטב מעלה חריפות קלה, נעימה. למזלי החיוך הערמומי של הבוצ'ר כשהציע לי רטבים הדליק לי נורה אדומה. פעלתי הפוך. הוא רמז, רמז עבה מידי על כי הרוטב שלקחתי חריף. בעוד אלה שהוא נותן לי ומדבר אגב עם עוזריו כאומר 'הכנתי לכם הצגה', הוא ממליץ לי כרוטב 'לא חריף' על ידי מימיקה ופנטומימה בכדי שאוכל את מה שנתן לי וארוץ בכיכר העיר בפה שורף. בשלב זה, מזלי שלא אכלתי את הרוטב הזה. הבוצ'ר כיבד אותי בעוד מנת בשר 'על הבית' כי לא נפלתי בפח. 

    מסקרנות, טעמתי בכל זאת 'רבע טיפה' מהמלצתו של הבוצ'ר. חבל על הזמן. 'חריף ביותר'..., צחקתי והוא בא ולחץ לי את היד. שבע אני ובטני מלאה. מהלך לי אל השוק וממנו יורד תחתיו במדרגות, שם מנהרת הכביש על דרך עתיקה. ניגשתי צמוד אל קירות האבן לחוש את סיפורה.

    כאן במקום הכביש, זרם נהר שהגן על העיר העתיקה שנבנתה כעיירה לפני כארבע מאות וחמישים שנה על שפתו. לפני מאתיים חמישים שנה, הפכה העיירה היפה הזו לעיר ולבירת המדינה. לפני שמונים שנה לערך, נבנה סכר וזרימת הנהר נשלטת מאז בצנרת תחת העיר, ואפשרה לבנות בערוצו כביש.

    פרויקט ייחודי לגואנחוואטו שפרסם אותה, בנוסף להיותה עיר הולדתו של גדול ציירי מכסיקו, דייגו ריברה.  

    ביתו של הצייר האגדי משמש מוזיאון לאומנותו ואמנותה של אשתו, אמנית גדולה בזכות עצמה. עוד מפורסם המקום על שני נושאים ייחודיים. האחד, על המרכז לחקר מתמטיקה 'סיאט' ולהבדיל בגין 'מוזיאון המומיות' שנקברו לפני כמאתיים שנה ונמצאו בראשית המאה הקודמת.

    מי מהגוויות ששארי משפחתו יכלו לשלם, נקבר שוב. האחרים, מוצגים עד היום במוזיאון המוטרף הזה. צעדתי בתוכו עם קהל רב של משפחות על כל הגילאים המתבוננות בגוויות חנוטות של בני אדם כמונו, בכל הגילאים רובם על מלבושם כפי שנקברו. אבל חלקם לבושת זכרם עירומים. כך, נשים ילדים וגברים בכל הגילאים. דוחה.

    יצאתי, לא מבין איך כבודם של המתים הללו מחולל לעיני עם שלם, המציג את הגופות לראווה. לדעתי נורא ואיום. מחוץ למוזיאון רודפים אחריי רוכלים ומציעים לי סוכריית כרמל ענקית עטופה צלופן בדמותן של מומיות..., אותי זה מגעיל.

    הסתלקתי אל מעלה הרחוב, ממנו ירדתי אל תחתית ההר. שם קפצתי אל אוטובוס מאט, מרעיש וחסר קפיצים העושה את 'סיבובו' מהעיר על הכביש למעלה אל ההר ובחזרה דרך שבילי לס טחון, מעלה אבק סמיך ומחניק. כך כחצי שעה עד אל מרכז העיר.

    לא יכולתי שלא לחוש ברע לראות מראות כמו אלה המוכרים לנו מצילומי השואה. צועד הייתי אל דוכן פירות, לשטוף את גרוני הניחר במיץ טבעי, להיטהר מאבק הדרך וממראות הזוועה. רוויתי וצעדתי במעלה הדרך, מטפס אל המוזיאון ההיסטורי הגדול בעיר, מסייר בו ומתרשם מציורי הקיר הרבים שעל תקרות וקירות המרפסות ובחדרי המדרגות.

    ציורי עינויים והתעללות האינקוויזיציה שלא פסחה על הילידים באמריקה של תחילת המאה השש עשרה. התיישבתי על כסא עץ מביט אל תוך ציור קיר של אינדיאנים מוכים במקל...   

    (המשך בפוסט 8 )

     


    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 'מסע חיי' / הטרמילר


    הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע 

     

    מבוא ופוסט 1  
     

    פוסט 2
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893
    פוסט 3
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466

    פוסט 4
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481
    פוסט 5
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492
    פוסט 6
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021
    פוסט 7
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103
    פוסט 8
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129
    פוסט 9
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313
    פוסט 10
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343
    פוסט 11
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571
    פוסט 12
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165
    פוסט 13
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816

    פוסט 14
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423
    פוסט 15
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138
    פוסט 16
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746
    פוסט 17
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609
    פוסט 18
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1026151
    פוסט 19
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1030139
    פוסט 20
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1035851
    פוסט 21
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1039854   
    פוסט 22
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1046725 
    פוסט 23 
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1056003 
    פוסט 24
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059711
    פוסט 25

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1070274 

    פוסט 26 חלק א'
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1076964

     פוסט 26 חלק ב'  

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1081845

    פוסט 27

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1087630

    פוסט 28 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1099663 

    פוסט 29

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105193 

    פוסט 30

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1110790  

    פוסט 31

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1133687 

    פוסט 32

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1144223 

    פוסט 33

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1151463

    פוסט 34

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1163117

    פוסט 35 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1181017

    פוסט 36

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1185977  

    פוסט 37

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1196040

    פוסט 38

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1201970

    פוסט 39

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1214513 

    הנך בפוסט 7

    תודה שהצטרפת למסע שלנו

    דרור

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/12 08:09:
      תודה
        4/2/12 08:09:
      תודה
        7/1/10 09:22:

      לבנה וזנבה זהוב היה, ומבריק כאגד חוטי זהב דקיקים. עפעפיה הוורודים וריסיה הארוכים שיוו לה מראה מאופר. 'מתיקותה' באה לה גם משום צבע נחיריה הוורודים ותנועתם

      תאור כל כך יפה ...

      כיף לסוסה...

      (חוק ה-24)

        18/6/09 16:24:

      צטט: טרמילר 2009-06-18 08:01:00

      צטט: פיGי 2009-06-18 01:57:17


      אוהבת את המעברים.. מהילדות למציאות הריגעית, אתה משלב את זה בצורה כלכך טבעית ובמקום הנכון!

      תודה רבה רבה.

       

       

      בבקשה, ווקשה, ווקשע :)

        18/6/09 08:01:

      צטט: פיGי 2009-06-18 01:57:17


      אוהבת את המעברים.. מהילדות למציאות הריגעית, אתה משלב את זה בצורה כלכך טבעית ובמקום הנכון!

      תודה רבה רבה.

       

        18/6/09 01:57:


      אוהבת את המעברים.. מהילדות למציאות הריגעית, אתה משלב את זה בצורה כלכך טבעית ובמקום הנכון!

        16/5/09 21:42:
      תודה מי לימון, איזו התמדה. המון תודה.
        16/5/09 16:53:

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       


      מרתק! התאור כה חי והקורא ממש 'רואה ' את המראות יחד איתך.

       

       

       

       

        12/5/09 07:22:

      צטט: מדהימה50 2009-05-12 03:13:25


      האביר על הסוס ה...:)

       

      :)

        12/5/09 03:13:

      האביר על הסוס ה...:)

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון