| למה אני כועסת?את רואה את העולם בדרך אחת ויחידה, נצמדת אליה כל כך חזק ולא מאפשרת לפרשנות אחרת ובמקרה הזה שלי, לפרוץ לך לתוך התמונה של כיור צח ובוהק, כביסה מקופלת בארון, רצפה מבהיקה, וכל חפץ במקומו. אמא שלי ואני נפגשות בערך אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים ויש לנו כבר ריטואל קבוע, היא מתקשרת מהדרך לבדוק אם אני צריכה משהו ולבקש שאבדוק מה כדאי לעשות היום בבית.אני מציעה לה שאולי הפעם סתם נשב בניחותא לשתות תה, לשחק עם הנכדים, לדבר. או, אז מתחיל נאום על כמה יותר קל ונוח כשהכול מסודר, וכמה אני צריכה עזרה ובלתי אפשרי לחיות כמו שאני חיה, בשלב הזה הכעסים על כל השנים שגם אני הייתי בטוחה שהאמת של אמא שלי היא החיים, מתחילים לשעוט החוצה בסערה ואז אני מתחילה לכעוס ולצערי הרב לצעוק. מה היא כבר רצתה? לסדר לי? לבשל לי? לעזור לי ? למה בסוף יוצא שאני צועקת עליה?אני שונאת את עצמי כשזה קורה לי. אז פתחתי משלחת מחקר מצוידת בדפים, עטים והתודעה שלי וגיליתי שהכעס המלווה בצעקות מגיע מהמקום הפוחד ששוב תשתלט לה איזו פרדיגמה של משהו על איזשהו תחום בחיים שלי ותראה לי כמציאות. לסיום אני בוחרת לצרף ציטוט מספרו של סטיבן קובי - 'אין אנו רואים את העולם כמות שהוא, אלא כמות שאנו.. כפי שאנו מותנים לראותו... כשאחרים חולקים על דעתנו, אנו סבורים מיד שמשהו אינו כשורה איתם... אז אמא הכול כשורה איתך, אני פשוט חושבת קצת אחרת... אשמח לשיתופים מחוויות שלכם.... |