כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי - פוסט 9 - אואזיס

    4 תגובות   יום שני, 30/3/09, 13:53

    האמריקאי אלכס, מסייע לי בהכנת ארוחה לחבר'ה במטבח הוסטל אואזיס 

    בבוקר, נסעתי באוטובוס לגוואדאלאחרה. עיר סטודנטיאלית גדולה. 'המכבסה'. האמת היא שמיציתי אותה כבר למחרת יום הגעתי.

    היה זה בשעות אחר הצהריים. חבילת כביסה גדולה בתרמילי. כל החבילה כובסה ויובשה תוך שעה ארבעים וחמש דקות והכל היה מקופל וארוז במוצ'ילה, נקי ומריח טוב.

    מלבד פעולה חשובה זו, לא מצאתי במקום עניין.

    את ההוסטל המבטיח מצאתי תוך עיון באתר אינטרנט מתאים, אבל כשהגעתי המקום היה ריק מתרמילאים או אורחים אחרים. חשתי נכנס לחצר בית משפחה שממילא מבנהו עשוי חדרים נפרדים ללא מסדרונות, כך שאני שוכנתי באחד מהם ובאחרים זוגות וילדי בני משפחה אחרים. בעלי ההוסטל נחמדים אבל דוברי ספרדית בלבד. הוא ממוקם בדרום העיר, משהו כמו אזור 'התחנה מרכזית הישנה' בתל אביב. לא שווה איזכור בשמו.

    גמעתי את העיר בשני סיורים על אוטובוס דו קומתי מהכיכר המרכזית, ובטיול רגלי בשוק הענק על שתי קומותיו ולאורך מרכז ושדרת העיר. חשתי מבזבז זמן יקר.   

    צילמתי מבנים, רחובות ופסלי 'פרות מצוירות' המוצבות בכל פינה וככר, כמו בשדרות רוטשילד בתל אביב. נהניתי מהאומנות שבציורי הפרות המפגינים חיבת המכסיקנים לציור הקלאסי. באחת הכיכרות, רץ אחרי מאבטח חמוש, מנסה בכעס להסביר לי בתנועות יד מלוות בצעקות שאסור לי לצלם, ושעליי לעצור במקומי עד שתגיע משטרה.

    מרגיע אותו בסימני ידיי ובאנגלית, ומנסה להסביר 'כי אינני טרוריסט' תוך שאני חוזר על עקבותיי לאחור, אל צד הרחוב אותו ניסיתי לעזוב תוך חציית כביש רחב וסואן. הוא, היה נרגש ונרעש וקרא במכשיר הקשר לעזרה. בחורה במדי דיילת שרות יצאה אליו, שמעה אותו פנתה ואמרה לי באנגלית ש"אסור לצלם את הבניין" ממנו יצאה אלי.

    הבניין נראה לי בדיוק כמו תחנת דלק בדרום תל אביב שבפתחה, חנות למצלמות ולמערכות שמע. ממש לא הובן 'על מה ולמה?',

    הראתי לה בחלון הדיגיטאלי של המצלמה, ..."הנה אני מוחק את הצילום המדובר..." והמשכתי בדרכי. חושב מה נפלאה בינתי מהוראת השלטון המכסיקני.

    נכנסתי לסוכנות נסיעות לברר אפשרויות טיסה או שייט לדרום אמריקה. הבנתי שזה 'לא פוגע' יקר, מאד יקר. עלויות מטורפות. סיימתי את היום בצעדה חזרה לדרום העיר להספיק ולהגיע לפני חשיכה מוחלטת.  

    קראתי ב'לונלי פלנט' ותכננתי לקום למחרת מוקדם ולהמשיך הלאה אל חוף הפסיפיק, אל העיירה האקזוטית 'פוארטו וואייארטה'. זו המפורסמות מסדרות הטלוויזיה 'ספינת האהבה'. 

    הנסיעה מערבה נמשכת שעות בנוף של מרחבים חקלאים, ערבה רחבה ללא מתיישבים, הרים וגבעות הופכים ירוקים וצמחייה נעשית עבותה. ג'ונגל מצידי הכביש המתפתל יותר ככל שיורדים אל השפלה. מרחוק ניבט מראהו הכחול של האוקיאנוס הפסיפי סוף, סוף.

    כשעה נסיעה במורדות ההרים עד שפלת החוף, שם האזור זרוע בכפרי נופש צנועים ומהודרים. הגענו לאזור נמל ים רחב ידיים מלא אניות פאר לבנות בנות עשרות קומות. אלה הספינות וזה אחד מנמלי היעד שלהן לאורך הפסיפיק. ירדתי בתחנה הסופית עדיין הרחק מהעיר הקולוניאלית. בתי המלון שראיתי לאורך החוף ובסביבות הנמל לא עניינו אותי. מניסיוני, היעד הוא העיר העתיקה, מה גם שבאינטרנט ראיתי הוסטל שעניין אותי. הזמנתי ב-'אואזיס הוסטל' מקום ושילמתי בכרטיס אשראי 'מקדמה על חשבון'. אוטובוס מקומי הביא אותי אל העיר.

    כחצי שעה נסיעה בכביש העולה מגובה קו החוף לכדי כמאה מטר מההוסטל, לפני כניסה למרחב ג'ונגל ירוק. הכביש התפתל ופנה מערבה ובסיבוב משמאל, ראיתי את המילה 'אואזיס' כתובה בכחול על גבי קיר הבניין הצבוע חרדל. משכתי בחוט המצילה כמו פעם ב-'שסון', הוא דגם אוטובוס שהיה בארץ כשהייתי ילד קטן. ראיתי את הנהג מביט כמתעניין בי במראה שמעליו, וסימנתי לו 'לעצור כאן'. הוא לא בדיוק 'עשה לי חשבון' ועצר 300 מטר אחרי המקום. אני משוכנע שאין שם תחנה כפי שאין תחנה גם קודם לכן. אבל, לא מקדיש זמן להבין למה עצר באיחור. לא ניגשתי לשאול אותו, הייתי כבר עסוק בירידה עם הציוד דרך דלת צרה מאד באוטובוס המיושן.     

    פרק שלישי (בספר)

        

    הקבלה בהוסטל 'אואזיס' מנוהלת כרגע על ידי הבן. בעל הבית לא נמצא, הבן לא יודע אנגלית ומבין 'מה שנוח לו'. האם עסוקה בביתה הפרטי שהוא חלק מהבניין. יש הזמנה על שמי, אבל הוא לא מוכן לראות במקדמה ששולמה על ידי דרך אתר האינטרנט כחלק מתשלום, ולא מתייחס למה שאני אומר לו.

    טוב, אברר אחרי כן עם אביו. אין לי חשק לברור. הולך להתמקם בחדר של שניים עשר מיטות. שש כפולות. מאכסן בשני ארגזי ברזל את הציוד ונועל. סך הכל נעים בחדר הגם שאין מיזוג. יצאתי להתקלח מחוץ לחדר, מאחורי דלפק הקבלה ושם אין מגבות. שאלתי על מגבת, וקיבלתי תשובה שיש לכך תוספת מחיר. אמרתי שבאתר כתוב 'המחיר כולל מגבת' והוא התחיל לנוע באי נוחות, בתנועות גוף של עצבנות. אין לו יכולת ביטוי באנגלית. למעשה אין לו חשק להתמקח. קרא לאמו וזו באה ומסבירה באנגלית טובה, שאצלם זה כך, בחיוב לחוד. התחייבתי לשלם.

    התקלחתי נחתי חמש דקות, אחריהן יצאתי אל הדלפק לשמע קולות אורחים רבים. כעשרה בנים ובנות דוברי אנגלית אמריקאית בעקר. הם קובעים בינהם לאכול כאן בעוד שעה. רובם נעלמים במעלה המדרגות וגם אל החדר שלי נכנסו כמה מהבנים.

    התיישבתי ליד מחשב אחד מהשניים שבמקום, לאתר את האתר בו הזמנתי את החדר באואזיס, בו מצוין בדיוק המחיר, השיטה, והאקסטרות, זה האתר הפרטי של ההוסטל. כמוצא שלל, ניגשתי 'לבן של' בקבלה, ושאלתי על אפשרות הדפסה מהמחשב כי אין מדפסות בחדר האינטרנט.

    ענה בחיוב, והוסיף שזה עולה כך וכך, וציין שאפשר רק מהמחשב שלו בקבלה. כאילו לא ברור לי עדיין. אוקיי. ניגשתי למחשב שלו. מאתר את האתרים, מדפיס, ומקפל דפים ונותן לו עם כיתוב, 'פארה סניור ג'וסף' (עבור האבא שלו). פניתי אל שתי הבנות שראיתי מאחורי במרכז האולם, מביט בהן מעלעלות במגזינים, יושבות, נשענות אל שולחנות יפיפיים עשויים קרמיקה מעוטרת בצבעים מדהימים על מסגרת ברזל.

    האולם, ממנו לצד אחד, חדר המחשב ופינת צפייה בטלוויזיה, ומאחור החדר שלי למעשה 'חדר של שניים עשר בנים', חדר גדול מאד עם שש מיטות קומותיים. בצד האחר, דלת ל 'חדר של בנות' אחריו דלפק קבלה כמו בר של פאב ומאחוריו עוברים לאזור השירותים ומקלחות ושטח מכונות הכביסה.

    מדרגות מבואת כניסה עולות מקומת הכניסה לקומת הקרקע, מסתובבות עם מעקה ומתחברות למדרגות המובילות רק אל דלת הבית הפרטי. מימין למדרגות האלה מטבח מצויד היטב, המיועד רק לבאי ההוסטל. מימינו, גרם מדרגות עולה לקומה שניה, שלישית ולגג. תקרת אולם המבואה, גבוהה כששה מטר. המקום נראה 'פטיו' יפה פשוט ומטופח.

    הבנות ישבו דיברו על 'איך הן יכינו, מי תעשה ומה?' וצחקקו כי בחורה שוויצרית בוגרת מהן, החליטה לקנות במרוכז כבר בבוקר, ולחלוק בהוצאה בין בני החבורה שהסכימו. עכשיו השוויצרית שעשתה קניות, עלתה להתקלח ואילו הן השתיים הנחות כאן במבואה, נודבו על ידה 'להתחיל' בעבודה ורק חוסר הניסיון שלהן כאילו עצר בעדן מלהתחיל.

    ניגשתי שאלתי האם אפשר לעזור.

    "כן" ענתה לי והושיטה אלי יד "ג'יין, מנברסקה ארה"ב, נעים מאד"...

    הצגתי עצמי נודד במבטי לחברתה, מציג עצמי כשהיא במקביל עצורה מעט, ומציגה עצמה "מל, אלסקה... מה קורה?"...,

    'במקרה שלה רואים שהיא מאלסקה' חשבתי ושאלתי

    "מה אמרה לכן לעשות?"

    הביטו בי בעיניים כשואלות 'איך אתה יודע שהיא אמרה לנו משהו בכלל?'

    למעשה הן לא ראו אותי כשהיו עסוקות בעצמן, ולא הבינו מהיכן הגעתי ועוד מעודכן כך.

    "סלסה, רוטב סלסה" אמרה ג'יין והמשיכה "הנה יש כאן את כל הקניות ".

    "כמה אוכלים יחד?" שאלתי,

    "לא יודעת אני חושבת שכולם משהו כמו תשעה עד שניים עשר"...

    "כולם רעבים?" שאלתי מחויך. ניסיתי לרכך את התחקיר, כי אם חבורת נוער בני 22-25 רעבה, משמע שצריך הרבה אוכל. מה שראיתי בשקיות מצביע על כמות קטנה לארוחת 'גורמה' למחצית חבורה. 

    "אוקיי, אני רואה כאן שרימפס וירקות. צריך גם ביצים אורז ועוד בצל יבש ועוד שום, ראיתי חנות קטנה מעבר לכביש, אם תוכלו לגשת לשם להביא רסק עגבניות, שקית אורז, שני תריסר ביצים ואיזה ארבעה ראשי שום וכן, עוד ארבעה בצלים גדולים?!- , זה יהיה נחמד מאד" אמרתי ונתתי להן כסף.

    בה בעת בדקתי אם יש במטבח 'חומרים' דרושים. בין כל מה שמשאירים אחריהם תרמילאים במטבחי הוסטלים חיפשתי שמן, מלח, פלפל, תבלינים. יופי  יש הכל. 'אהה'... נזכרתי, "לחם, תביאו לחם והרבה, לפחות שלושה גדולים" הוספתי.  

    'הקסם' שקרה להן כאן ואני מבסוט. יש חבר'ה סביב. יש 'אקשן' ואני עומד לפנק את כולם. יהיה אח'לה. בהחלט התפלאתי למצוא סכיני מטבח מצוינים, מחבתות וסירים בגדלים שונים. 'נהדר' חשבתי והתחלתי רוחץ את העגבניות בסבון. אלכס, בלונדי צנום וזקור שיער אופנתי, עטור בנדנה על מצחו מעל עיני תכלת חייכניות.

    נכנס מהמבואה ובא למטבח, מניח קופסא טונה בשקית ניילון סגורה, במדף התבלינים ושואל

    "היי מן, מה העניינים?... אני אלכסנדר, אתה יכול לקרוא לי אלכס?" מנגב יד ומושיטה ללחיצה, מציג עצמי.

    "הגעת היום?" הוא שואל רטורית כפותח שיחה,

    "מאיפה ?" ממשיך ושואל בלי לחכות לתשובה ממשיך

    "הגעתי לפני יומיים. נחמד כאן אז לקחתי הפסקה. אני על אפניים מאריזונה לקנקון. אני מסקרמנטו – קליפורניה ארה"ב... ששת אלפים קילומטר נסיעה מאריזונה לקנקון.

    כן, חתיכת נסיעה!" קובע ואני מהנהן בהערכה, מרחיב עיניי בתימהון ושואל אותו מחויך

    "אלכס, רוצה לאכול שיהיה לך כוח להמשיך?"...,

    "לא זה בסדר יש לי אוכל. תודה בכל אופן. אני אוכל טונה" ענה בהפסקות קלות וסקר בעיניו את אזור הדלפק ומשטח העבודה. מביט בכמות הפריטים ומבין שתתקיים כאן חגיגה, כנראה חגיגה גדולה.

    בהמשך יתברר לי כי מזה שלושה שבועות, שהוא ישן בצידי דרך ואוכל לבד, פרי, טונה, לחמנייה, לא יותר. הרבה זמן לא ראה הוסטלים ולא כמות כזו של מזון במרוכז. הוא עלה 'לחדר שלו' כשהוא אומר "יש חגיגה אה, צריך עזרה!? אני אעשה רק תגיד מה. תיכף אני יורד".

    תוך דקות ירד שוב. 'אופניים, הוא נוסע באופניים מאריזונה לקנקון', 'חתיכת מרחק'. נזכרתי בתחושה הזו, של חופש ועצמאות על אופניים שקיבלתי בילדותי...   

    *** 

    'אופניים '... אני 'בר מצווה'. למדתי את הפרשה ואת המפטיר והברכות. קיבלתי תיקי קטיפה כחולה רקומה כסף, 'טלית וסידור' בתיק אחד ותפילין בתיק נוסף, קטן יותר.

    (המשך בפוסט 10)

     

    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 'מסע חיי' / הטרמילר


    הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע 

     

    מבוא ופוסט 1  
     

    פוסט 2
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893
    פוסט 3
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466

    פוסט 4
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481
    פוסט 5
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492
    פוסט 6
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021
    פוסט 7
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103
    פוסט 8
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129
    פוסט 9
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313
    פוסט 10
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343
    פוסט 11
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571
    פוסט 12
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165
    פוסט 13
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816

    פוסט 14
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423
    פוסט 15
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138
    פוסט 16
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746
    פוסט 17
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609
    פוסט 18
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1026151
    פוסט 19
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1030139
    פוסט 20
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1035851
    פוסט 21
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1039854   
    פוסט 22
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1046725 
    פוסט 23 
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1056003 
    פוסט 24
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059711
    פוסט 25

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1070274 

    פוסט 26 חלק א'
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1076964

     פוסט 26 חלק ב'  

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1081845

    פוסט 27

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1087630

    פוסט 28 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1099663 

    פוסט 29

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105193 

    פוסט 30

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1110790  

    פוסט 31

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1133687 

    פוסט 32

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1144223 

    פוסט 33

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1151463

    פוסט 34

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1163117

    פוסט 35 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1181017

    פוסט 36

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1185977  

    פוסט 37

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1196040

    פוסט 38

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1201970

    פוסט 39

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1214513 

    הנך בפוסט 9

    תודה שהצטרפת למסע שלנו

    דרור

     

     


     


    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: אורנה ע 2009-06-01 21:07:04


      תענוג.

      נהניתי.

      שמח מאד, תודה

       

        1/6/09 21:07:


      תענוג.

      נהניתי.

        12/5/09 07:32:

      צטט: מדהימה50 2009-05-12 03:21:44


      הכנת שקשוקה?

      זה סוד

       

        12/5/09 03:21:

      הכנת שקשוקה?

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון