לפני כשנה פנתה אליי אשתי ובשרה בפניי שהיא נרשמה למכון אדלר.

אמרתי: "נפלא! מה עכשיו עשיתי?!"

מאוחר יותר הבנתי שמדובר בקבוצת הורים, ש"לומדת" לגדל את הילדים לפי שיטת אדלר.

מהי שיטת אדלר? תבדקו בגוגל, כמו שאני עשיתי. יש לא מעט כתבות בנושא.

הגענו לפגישה הראשונה.

כרגיל איחרנו, בגלל שמאיה לא רצתה לישון. שעה ניסיתי "לשכנע" אותה עד שנרדמה.

נכנסנו פנימה, הסתכלתי סביב וראיתי 12 זוגות ועוד 2 בודדים יושבים ובוהים בי.

התיישבנו מהר, על מנת לא להפוך לנושא השיחה וחיכינו.

המנחה התחילה בלהציג את עצמה ולאחר מכן דיברה בכלליות על אדלר ועל אופן התפתחות השיטה.

אני ישבתי, בוהה בה מעייפות, חושב לה אני צריך לוותר על ערב שקט בבית בשביל מישהי שמחייכת יותר מדיי.

למרות שאני בנאדם פתוח, התחלתי לפתח "אנטי" כלפי המפגש, כלפי המנחה, כלפי המשתתפים, כלפי הקפה, כלפי הלורד שהיא רשמה איתו על הלוח..רק חיכיתי שהפגישה תעבור.

ואז התרחש דבר.

המנחה פנתה אל המשתתפים בבקשה לשתף את האחרים בקשיים שהם מתמודדים עימם בגידול ילדים.

לקחו מספר רגעים וקם גבר וסיפר כיצד הוא ואשתו מתקשים להשכיב את בתם הקטנה לישון.

הוא תיאר בפרוטרוט את הריטואל הקבוע שלהם. את הניסיון שלהם לפעול "לפי הספר" ואת התסכול שהם חווים מדי ערב. הקשבתי לו, בחנתי את מילותיו וראיתי כיצד הן מתאימות במדויק לקשיים העוברים עליי ועל אשתי.

נפעמתי לראות כי סיטואציה קטנה, לכאורה,כזו שפדיחה לספר ולשתף חברים, מקשה על רבים וטובים ומדירה שינה.

מרגע זה חל מהפך בגישה שלי לפגישה.

הקשבתי.

השתתפתי.

שיתפתי.

הפנמתי.

הפגישה הזו ואלו שהגיעו לאחריה(אשתי ואני לקראת סיומו של הקורס) לימדו אותי רבות על עצמי

ועל הדרך שבה אני רוצה לגדל את ילדיי. גיליתי לשמחתי זוגות מקסימים, המתמודדים,

כל אחד בדרכו עם ההורות ועם הזוגיות, מתוך אהבה רבה לילדים ואחד לשני.

כל שנותר לי הוא לאחל לכם להשתתף בקורס של מכון אדלר(לא, אין לי אחוזים!)

וללמוד משהו על הורות, זוגיות ומה שביניהם.

אני יודע שאני למדתי ועודני לומד.