אור הגנוז 

הוא דופק לי על הדלת בלילה בלי ירח, הטלוויזיה דולקת על מיוט, תכנית בישול באנגלית. ככה אני אוהבת את בני הלוויה שלי בשעות האלה, יעילים ואילמים.

נקישה בדלת. בעינית הוא ניצב שם, רזה עד כאב, בג'ינס מהוה ובמעיל דובון שמתחתיו מבצבצת ציצית. לראשו כיפה גדולה, רקומה. על פניו זיפים. ידיו בכיסיו, רטוב מהגשם, מחייך חיוך ממזרי.

מה אתה עושה כאן?

שנים, אה? איך ידעת איפה אני גרה?

יאיר בירר לי עם אמא שלך.

מנשק את המזוזה בכניסה, נכנס ומסתכל מסביבו.

מה זה החור הזה?

תודה.

סתם, דווקא סבבה. רוצה לשתות?

בוץ, שניים סוכר.

ניגשת למטבח. הוא מתיישב בינתיים על הספה, בוהה לרגע בתכנית הטלוויזיה המשודרת. הוא שולף מהתיק המהוה שהביא איתו ספר תפילה וקורא בו. חוזרת מהמטבח עם שתי כוסות קפה. מניחה את הכוסות על שולחן קטן ומתיישבת  על הספה, במרחק מה ממנו. הוא חדל מלקרוא בספר, סוגר אותו ומניחו לצדו, מביט בי. שתיקה.

מה?

מה מה?

מה אתה מסתכל עלי ככה?

השתנית קצת.

כן, הייתי אומרת שהשתניתי קצת מגיל 27.

מה, עשר שנים עברו?כן. בערך.

גם אתה השתנית קצת, הייתי אומרת.

הוא צוחק, מצביע על הציציות והכיפה.

מה, זה? לא ידעת?

האמת שסיפרו לי שאתה מתחזק, ככה אתם קוראים לזה, לא? ממתי זה?

ההתחלה ממש הייתה לפני שלוש שנים.שותקת, ממתינה להמשך ההסבר.אחרי שהחוות סוסים שלי נסגרה, זוכרת ? נשארתי מחוק, חובות, בלי גרוש על התחת. יאיר הזמין אותי אליו לאור הגנוז. זאת הישיבה שהוא לומד בה, בהר מירון. הוא היה שם שנתיים לפני. לא היה לי איפה לישון, אז באתי .

אה, ושם ראית את האור?

מפגרת, זה לא  הולך ככה. תעזבי, לא ניכנס לזה עכשיו.

למה? זה דווקא מעניין. אתה ויאיר אולי האחרונים ש...

שחשבת שיגיעו לזה, נכון?

נכון.

מה, לא ידעת שהמופרעים של התיכון הם הבעלי תשובה המושלמים?

ואללה.שתיקה. הוא לוגם מהקפה ומחכך את ידיו זו בזו על מנת לחממן. הוא מביט לעבר הפינה ומבחין בדלי שהנחתי שם, קולט לתוכו את טפטוף הגשם מהתקרה. הוא קם, ניגש לשם ומתבונן בתקרה.

יש לך סולם?

למה?

מאיפה עולים לגג?

למה אתה צריך לעלות לשם?

שכחת עם מי יש לך עסק? זוכרת איך הייתי מתקן הכל בעצמי?

וואלה, נכון. אבל עזוב, הבעלת בית שלי שולחת לכאן מחר מישהו שיתקן, על חשבונה.

נו, ועד מחר תטבעי כאן? לא מוכן שזה יקרה במשמרת שלי... יש לך חומר לאיטום?

איזה חומר לאיטום... שטויות, אני לא אטבע. מקסימום ישלחו את חיל הים ויחלצו אותי.

הוא חוזר לשבת על הכורסה. מתיישבת מולו על הספה.

אז מה, פלורוסנט? איך החיים?

פלורוסנט... כמה זמן אף אחד לא קרא לי ככה.

עד כמה שאני יודע, רק אני קראתי לך ככה.

נכון.

את זוכרת למה?

תזכיר לי.

כי הדלקת לי את האור.

אויש, נו.

נו מה, את יודעת שזה נכון.

שותקת, מביטה בו, עיניי מתערפלות. מחייכת.

מה קרה?

סתם... זוכר איזה זוג היינו?

איך אפשר לשכוח.

הקלישאה בהתגלמותה.

למה את מתכוונת?

נו, אתה יודע. המזרון של השכבה עם המופרע של בית ספר.

המופרע של בית ספר, אני מבין. אבל מזרון? למה את מדברת על עצמך ככה?

שותקת.

את יודעת שאף פעם לא שמתי זין על מה ומי שהיו לך לפני.

שותקת.

אני ראיתי את העיניים שלך.

מתי?

אז, כשראיתי אותך בפעם הראשונה.

נבוכה, קמה ממקומי וניגשת למטבח. 

רוצה משהו לאכול?

לא רעב. למה, מה יש לך להציע?

מרק, אורז... שניצל עם בא לך.

הופה, מה נהיה ממך? בשלנית נעשית לי. פעם היית שורפת חביתות עד כמה שאני זוכר. לא, אני באמת לא רעב.

חוזרת לשבת לצידו, מניחה על השולחן צלחת עם בייגלה ועוגיות.

זה היה בדיסקו, לא?

מה?

שנפגשנו בפעם הראשונה.

כן, בדיסקו של הקיבוץ, באסם.

את העיניים שלי ראית, אה?

מה את כזאת צינית? כן. את יודעת שכן.

האמת שזה נכון. שלושה שבועות לא נגעת בי. רק ישנו ביחד. כבר חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, איתך... עד אליך, לא חשבתי שאני יכולה להיות עם בחור, עם גבר, בלי שהוא יזיין אותי אחרי דקה.

טוב, את יודעת איך זה אצלנו בעדה.

מה?

כבוד.

מה כבוד?

נותנים כבוד לבחורה שאנחנו הולכים להתחתן איתה בסוף.

שתיקה. הוא נוטל לידיו את הספר שהביא ומעלעל בו. הוא נראה מתוח. מכבה את הטלוויזיה שעד עכשיו דלקה בווליום נמוך. מביטה בו. מביט בי בחזרה במבט חודר.

למה באת?

חסר לי קצת אור בחיים. חשוך לי.

נו, ועכשיו תגיד באמת למה באת.

הוא מסתכל סביבו, מבחין בבאנג מוטל בפינת החדר.

יש לך משהו לעשן?

מותר לכם?

מותר לכם? איזה שאלה זאת? כתוב איפהשהו שאסור?

טוב, סליחה ששאלתי. לא, אין לי כלום. אני כבר לא בעניין מזמן.

שתיקה. נראה לחוץ, מוציא סיגריה ומצית. מדליק לו אחת ומושיט את השנייה לי.

לא, תודה.

חזרנו למוטב, מה?

מביטה על קופסת הסיגריות שהניח על השולחן.

נובלס... כמה זמן לא ראיתי את החרא הזה. יאללה, תביא אחת.

הוא מחייך, מצית עוד סיגריה ומושיט לי. שואפים עשן.

מה רצית להגיד?

הוא מתנשם עמוק ושואף מהסיגריה. מתקרב אלי, כורע על ברכיו ומביט עמוק בעיניי.

טוב, אז ככה: באתי לקחת אותך. את באה איתי.

לאן?

לאור הגנוז. אני סיימתי את ה... את התהליך. זאת אומרת, לא סיימתי, את יודעת איך זה, זה תהליך אינסופי הרי, אבל אני שם. לתמיד. אלה החיים שלי.

נו?

מה נו?

ואיך זה קשור אלי בדיוק?

אז זהו ש... שאני רוצה אותך לידי.

המומה, מניחה את כוס הקפה בידיים רועדות. פותחת את הפה לומר משהו אבל הוא מקדים אותי.

תראי, פלורוסנט, אני... את לא יודעת כמה עומק יש שם. כמה טוב. הכל יותר נקי, יותר חזק, יותר... הכל. תאמיני לי, בהתחלה הסתנוורתי מרוב אמת. לא יכולתי לנשום. נהיה לי רע בכל הגוף. אבל אחר כך את מבינה כמה כוח יש בזה

במה?

זוכרת איך אמללתי אותך? סגרתי אותך, קנאתי לך, כמו סוהר הייתי. אני לא במקום הזה עכשיו. אני אחר לגמרי. פתוח. כל הערוצים אצלי מכוונים כמו שצריך.

שותקת.

זוכרת מה אמרת לי בפרידה האחרונה שלנו? שאת מרגישה בבית סוהר, שאני מוריד אותך למטה עם כל הג'יפה הפנימית שלי והאפס אנ דאונס?

זוכרת.

אז זהו, שאני לא שם יותר. השתניתי בענק. השם נתן לי מתנה  ואני לקחתי אותה, לשם שינוי. אבל אני רוצה להתחלק במתנה הזאת. איתך.

מבולבלת. קמה, מתיישבת, ושוב קמה. ניגשת לפינת החדר, לוקחת את הדלי שכבר עולה על גדותיו וניגשת לאמבטיה לרוקן אותו. כעבור דקה שבה עם הדלי הריק ומניחה אותו שוב באותו המקום.

נו, את מתחילה לארוז? כמה זמן את צריכה?

מביטה בו ומתיישבת שוב על הספה. לפתע מתחילה לצחוק.

יאללה איתך, איך נפלת עלי פתאום...

מהשמיים, את לא קולטת

תמצא לך איזה חוזרת כשרה כמוך ותזדיינו כמו שפנים ותפרו ותרבו ותעשו את כל מה שאתם אמורים לעשות. למה דווקא אני?

כי אני לא יכול בלעדייך.

שותקת.

אני עדיין צריך שתדליקי לי את האור כל יום.

מה, שכחת כמה היה לנו רע בסוף?

את לא מבינה שהכל השתנה? הכל יהיה אחרת. יהיה לך טוב, מואר, פתוח. אני לא אסגור אותך יותר, מבטיח. 

ומה? איזה חיים אתה מתכנן לנו?

מה איזה חיים? נזדיין כמו שפנים ונפרה ונרבה וכל מה שאנחנו אמורים לעשות, לא?

שותקת. מסיים את הסיגריה שלו וממהר לשלוף אחת נוספת, מצית אותה בסיגריה הנגמרת, אותה הוא מועך בכוס הקפה הריקה שלו. הוא קם ממקומו וניגש לחלון, מסיט את הווילון ומתבונן בנוף העירוני הלילי שנשקף למולו.

אתה לא רואה ממטר, מה?

מה זאת אומרת?

אותי. אף פעם לא ראית. מה אתה נוחת עלי ככה בלי התראה, מתפרץ ככה שוב לחיים שלי? מי הרשה לך? עד שהגעתי לאיזשהו שקט, עד שהתאפסתי על עצמי...

שותק, ניגש שוב אל הספה ומתיישב. מבטו נודד בין קירות החדר ושב אליי.

אני אף פעם לא אשכח לך מה עשית בשבילי אז. אתה יכול להגיד עד מחר שראית רק את העיניים שלי, אבל אני הייתי פצע אחד גדול, ואתה ריפאת אותי. לא משנה שבדרך פצעת אותי בעצמך. תאמין לי, בחיים אני לא אשכח לך את ה... חסד ההוא.

זכרתי לך חסד נעורייך...

אבל אני לא שם יותר. אני חזקה... אני לא צריכה יותר שתוציא אותי מהפח זבל ותרחץ אותי ותציל אותי. אני כבר לא שם יותר.

בדיוק בגלל זה אני חושב שיהיה לנו שונה. תבואי איתי, מה אכפת לך? מה יש לך להפסיד. אני לא רואה שהחיים עד כדי כך דבש אצלך.  

מי אמר שדבש? אבל אלה החיים שלי. שלי, אתה מבין?

סליחה, פלורוסנט. לא התכוונתי.

וחוץ מזה, יש עוד משהו... לא חשוב, עזוב. 

מה?

לא חשוב.

נו, תספרי כבר. תפסיקי לזיין במוח.

אני לא יכולה ללדת.

מה אמרת?

אני. לא יכולה. ללדת. ללדת! בסדר? עכשיו אתה מבין?

מה... ממתי... ממתי את יודעת, זאת אומרת...

אני כבר שנה עושה טיפולי הפריה.

אבל... הבנתי שאין לך מישהו.

מה זה קשור? הלכתי לבנק הזרע. אני רוצה ילד, לא משנה לי לבד. וזה לא הולך.

עשו לך בדיקות?

בדיקות? אין סנטימטר בגוף שלי שלא דקרו, משמשו, שאבו משהו.

נו, ומה הסיבה?

מה אתה חושב?

אין לי מושג. מה אמרו לך הרופאים?

שוב קמה, נוטלת את המאפרה עם בדלי הסיגריה ומרוקנת אותה במטבח, ושבה עם המאפרה הריקה. מוציאה סיגריה נוספת מקופסת הנובלס שלו. הוא מדליק לי את הסיגריה שוב.

אתה לא זוכר?

מה אני אמור לזכור?

שכחת את ה... ההפלה?

מתי?

אז, לפני ה... לפני שהתגייסתי.

אה... כן, זאת אומרת, ברור שאני זוכר. אבל מה זה קשור?

שותקת.

מה, הם... בגלל זה את לא יכולה...

הם לא בטוחים, אבל כנראה ש... שמשהו נדפק אצלי שם, אז.

הוא נראה המום, מליט את ראשו בין ידיו למספר שניות. אחר כך הוא מרים את ראשו ומביט בי. הוא מתקרב אלי, מושיט יד בהיסוס וכמעט נוגע בידי, ואז מחזיר את ידו למשענת הספה.

אז זהו, פעם בחודש אני מזריקה מין חומר כזה שאמור להעלות אצלי את רמת הייצור של ה... תעזוב, נו, מה אני מחרטטת לך. זה המצב.

שתיקה. הוא מביט לסירוגין ברצפה ובי.

טוב, אל תעשה פרצוף של לוויה. זה לא סוף העולם. אני נלחמת, אתה רואה? אני לא מוותרת.

הוא פותח את הספר שהביא עמו ומתחיל לקרוא בו בלי קול.

מה אתה קורא עכשיו? מתפלל עלי תהילים?

הוא מחייך.

איזה תהילים. רוצה שאני אקריא לך?

שוט....

"ומהי העבודה המעשית המוטלת עלינו בזמן ההמתנה, בזמן העיבור? ראשית: חוזק האמונה, שהלידה – בוא תבוא, שכן זוהי דרך העולם. וכשם שהקיץ ודאי יבוא לאחר החורף, כך ודאי יגיעו ימי עליה לאחר כל ירידה. שנית: חיזוק ההבנה, שגם בזמן ההמתנה – משהו אכן מתרחש, כלי נבנה. הזמן אינו חולף לשווא, אף אם, למראית עין, לא ניכר דבר. שלישית: התמדת הרצון והציפייה לזמן אחר, של גילוי, גאולה ולידה. ויהי רצון שנזכה כולנו לאורך רוח ונכונות להתבשל בטרם יבוא קץ הגאולה, הן הגאולה הפרטית והן הגאולה הכללית".

הוא סוגר את הספר.

מי זה כתב?

אחד, רבי נחמן. שמעת עליו?

מחייכת.

נו, כמה זמן את צריכה בשביל לארוז?

לארוז מה? 

את עצמך, נו. אין לי את כל הלילה בשבילך, פלורוסנט. הכרכרה מחכה בחוץ.

מה?

מה לא הבנת? אני לוקח אותך. את באה איתי. יאללה, תזיזי את עצמך.

תגיד, לא שמעת מה שאמרתי? לך תמצא לך מישהי שרוצה את מה שאתה רוצה. אני לא יכולה לתת לך את זה.

תגידי, את לא מבינה כלום? אני לא רוצה אף אחת אחרת. אף פעם לא רציתי. לא מעניין אותי אם את יכולה ללדת או לא. אותך אני רוצה, אותך, הבנת? אין לי אור בלעדייך. זאת אומרת, יש לי אור, אבל הוא לא שלם.

בוזי, תלך. בבקשה תלך. עכשיו.

למה?

כי אתה... לא נראה לי שבחיים אני אוהב מישהו כמו שאהבתי אותך, אבל אנחנו לא יכולים להיות ביחד, לא יכולים. אנחנו כמו שני עכברים ששחררו אותם מהמעבדת ניסויים והם עדיין מתגעגעים למה שהכאיב להם ועשה להם רע.

על מה את מדברת?

אני... יש משהו בתוכי שמת לעזוב הכל וללכת אתך. אבל אני לא יכולה לנשום כשאני לידך. חנוק לי.

הוא מועך את הסיגריה הדולקת שבידו ומוציא אחת נוספת, אך לא מדליק אותה.

אני מבינה שטוב לך שם, וזה משמח אותי, באמת, אבל החיים שלי פה. עם כל הקושי והג'יפה והריקנות שאולי אתה חושב שיש בהם. אבל אלה החיים שלי, וככה אני רוצה לחיות אותם. אני חושבת...

הוא מהרהר לרגע, ואז קם, נוטל את הספר שלו וניגש לדלת.

אני מבין.

כן, באמת אתה מבין?

נראה לי שכן.

טוב, אתה לא חייב לברוח. רוצה עוד משהו לשתות?

לא, תודה.

הוא משתהה ליד הדלת.

תגיד, הציציות והכיפה וה... חיים האלה. זה סופי?

הכי סופי שבעולם. סופני.

הוא מתקרב אלי, מנשק את לחיי ברפרוף. שפתינו מתקרבות, ונראה שעוד שנייה נתנשק ממש. הוא מסובב את גבו וממהר לעבר הדלת

.ביי, פלורוסנט. תהיי חזקה. השם ישמור אותך, אה?

הוא יוצא. אני נשארת ישובה על הספה עוד דקה, ראשי בין ידי. לאחר מכן קמה על רגליי וניגשת אל החלון.  צופה בו נכנס אל רכבו, טנדר מסחרי חבוט עם סטיקר גדול של "נ נח נחמן נחמן מאומן".

הוא נסע.